יש אחים גדולים שמציקים. יש אחים גדולים שמטריפים. ויש את הסוג שדוחף אצבע מלוכלכת לתוך האוכל שלך, מחייך, ושואל: "את עדיין הולכת לאכול את זה?". במקרה הזה, התשובה הגיעה בצורת נקמה מתוקה במיוחד - תרתי משמע.
הסיפור מתחיל בילדות של המספרת, בתקופה שבה הייתה בסוף בית הספר היסודי או בתחילת חטיבת הביניים. לדבריה, היא הייתה ילדה רגישה מאוד, עם הרבה רגשות והרבה פחות כלים להתמודד איתם. מעליה בבית היו שלושה אחים גדולים, והפער הקטן ביותר בינה לבין אחד מהם היה ארבע שנים. כלומר, בהיררכיה המשפחתית היא הייתה בתחתית שרשרת המזון - לגמרי.
לדבריה, האחים שלה לא בדיוק ריחמו עליה. הם הציקו לה בלי סוף, בדקו גבולות, לחצו על נקודות רגישות, ובאופן כללי עשו מה שאחים גדולים עושים כשהם מגלים שיש בבית מישהי שקל להוציא מדעתה. אבל הייתה נקודה אחת רגישה במיוחד: אוכל. ולא סתם אוכל - אוכל שאחרים נגעו בו.
המספרת מגדירה את עצמה כמי שהייתה אז "גרמפובית מוסמכת", כלומר רגישה מאוד ללכלוך, חיידקים ומגע לא רצוי באוכל שלה. האח הצעיר מבין האחים הגדולים עלה על זה די מהר, והתחיל מנהג קטן ומגעיל במיוחד: הוא היה תוקע את האצבע המלוכלכת שלו באוכל שלה ושואל בקול מתגרה: "את הולכת לאכול את זה?".
השלב הזה, לדבריה, היה קצר מאוד - בעיקר כי הוא למד די מהר שהמחיר לא שווה את הבדיחה. באחת הפעמים היא דחפה לו סופגנייה קטנה לפנים בעוצמה כזאת שהוא נפל מהכיסא במטבח. אבל גם זה לא היה השיא.
הנקמה הגדולה באמת הגיעה במסעדה משפחתית, מקום שהיה ידוע גם בזכות ויטרינת הקינוחים שלו בכניסה. בכל פעם שהמשפחה אכלה שם, אמא שלהם הרשתה לילדים להזמין קינוח. המספרת הייתה בוחרת תמיד עוגיית סוכר אחת, ואילו אחיה היה מזמין את הקינוח הקבוע שלו: פרוסת פאי בננה עם קרם.
הקינוחים הגיעו לשולחן, וכמעט מיד האח עשה את הטעות הגדולה שלו. הוא שלח יד, תקע אצבע בעוגייה שלה, ושאל את המשפט הקבוע: "את הולכת לאכול את זה?". רק שהפעם נמאס לה.
בלי יותר מדי מחשבה, היא הושיטה יד לצלחת שלו, לקחה את פרוסת פאי הבננה, מחצה אותה באגרוף, והחזירה את העיסה המרוסקת ישר לצלחת. ואז, כדי לסגור את הפינה כמו שצריך, היא נתנה לו סטירה קלה על הלחי עם היד המרוחה בפאי, השאירה לו פס של קרם על הפנים, ושאלה אותו בחזרה: "אתה הולך לאכול את זה?".
אמא שלהם, כצפוי, הייתה מזועזעת. וגם די כועסת. למעשה, גם שנים אחר כך, כשהמשפחה נזכרת בסיפור, היא עדיין לא ממש משועשעת מהאירוע. אבל מי שכן הפתיעה הייתה המלצרית. כשאמא קראה לה כדי לבקש מפיות, המלצרית שמעה מה קרה, לקחה צד בצורה הכי ברורה שיש ואמרה: "הגיע לו". וזה עבד.
מאותו יום, האח לא תקע יותר אצבע באוכל שלה כשהיו ילדים. לא עוד עוגיות מחוללות, לא עוד שאלות מטופשות, לא עוד הצקות על אוכל. לפחות עד שהגיעו לגיל 30 פלוס. שנים אחר כך, בארוחת חג מולד משפחתית, היא עמדה למרוח חמאה על פרוסת לחם בננה - הקינוח האהוב על אותו אח. ואז, כאילו הזמן לא עבר והם שוב ילדים, הוא תקע את האצבע שלו בפרוסה שלה ושאל: "את הולכת לאכול את זה?".
התגובה שלה הייתה מיידית. היא הסתכלה עליו כל כך מהר וכל כך חד, שהוא נלחץ במקום ומיהר לומר: "אני אוכל את זה, אני אוכל את זה!". היא פשוט הגישה לו את הפרוסה ולקחה לעצמה אחת אחרת.
לדבריה, המבט המבוהל על הפנים שלו באותו רגע סיפק לה הנאה קטנה, מתוקה ומאוד מוצדקת - גם כל השנים אחר כך. לפעמים נקמה לא חייבת להיות גדולה. לפעמים מספיק מבט אחד שמזכיר לאחיך בדיוק מה קרה בפעם הקודמת שהוא נגע לך באוכל.
התרעות פיקוד העורף