אישה בת 29 שיתפה ברשת את הסיפור שמטריף אותה בחודשים האחרונים. לדבריה, היא ובן זוגה בן ה-31 עובדים באותה חברה, אבל במחלקות שונות לחלוטין. עד לאחרונה זה לא היה עניין גדול. אלא שאז אחת החברות-לעבודה של בן הזוג, אישה בת 41, עברה מהמחלקה שלו למחלקה שלה - ולא סתם עברה. היא הפכה לאחת המנהלות הישירות שלה.
עד המעבר הזה, השתיים בכלל לא הכירו. האישה ידעה רק שלבן הזוג שלה ולאותה עובדת יש קשר עבודה חברי. אבל מהרגע שהמנהלת החדשה נכנסה למחלקה, לטענתה, האווירה השתנתה לגמרי.
לדבריה, אותה מנהלת הפכה מהר מאוד לדמות כוחנית, כזו שמאיימת על עובדים באזהרות משמעת, רומזת שתעביר אותם לפרויקטים עם עמלות נמוכות יותר, ויוצרת אווירה של פסיב-אגרסיביות, עקיצות קטנות ומתח מתמשך. המחלקה, שלטענת העובדת הייתה בעבר חיובית ונעימה, הפכה למקום הרבה פחות בטוח. בשלב מסוים אף נפתחה חקירת משאבי אנוש נרחבת סביב ההתנהלות של אותה מנהלת.
אבל מבחינתה, הסיפור הפך אישי במיוחד כשהיא עצמה נכנסה לכוונת.
ובכל זאת, לטענתה, אותה מנהלת איימה עליה ורמזה שתוסר מפרויקטים משתלמים יותר, כאלה שמשפיעים ישירות על ההכנסה שלה מעמלות. מבחינתה, זה כבר לא היה "סתם חיכוך בעבודה", אלא התנהלות שפוגעת לה בשם, בביטחון התעסוקתי ובכיס.
השבוע היא אף זומנה לשיחה במסגרת חקירת משאבי האנוש על התנהלות המנהלת. לדבריה, ייתכן שמישהו דיווח בשמה, או השתמש ביחס כלפיה כדוגמה להתנהגות הבעייתית של אותה מנהלת. ופה נכנס הטוויסט שמוציא אותה מדעתה: בן הזוג שלה עדיין מגדיר את אותה אישה כחברה.
העובדת כתבה שהיא מספרת לבן זוגה במשך חודשים על ההתנהגות של המנהלת. היא הסבירה לו שוב ושוב עד כמה היא מרגישה מושפלת, מאוימת ופגועה. אבל כשהיא שאלה אותו איך הוא מסוגל להמשיך להיות חבר של מישהי שמתנהגת אליה כך ומאיימת בפועל על ההכנסה שלה, התשובה שלו הדהימה אותה: מבחינתו, מדובר ב"שתי בנות שרבות בעבודה", וזה לא קשור אליו.
עבורה, זה בדיוק שורש הבעיה. היא לא מתארת את עצמה כבת זוג קנאית, ולא כמי שמנסה לקבוע לבן הזוג שלה עם מי מותר לו לדבר. היא גם מבהירה שאותה אישה נשואה, ושאין לה חשש מבגידה. השניים לא ממש מבלים לבד מחוץ לעבודה, מלבד פיקניקים או מפגשים קבוצתיים. כלומר, מבחינתה זה לא סיפור של רומנטיקה או קנאה - אלא של נאמנות בסיסית.
היא מרגישה נבגדת לא בגלל שהוא מדבר עם אישה אחרת, אלא בגלל שהוא ממשיך לשמור על קשר חברי עם מי שלטענתה פוגעת בה באופן מתמשך. מבחינתה, קשה להבין איך בן זוג יכול לשמוע במשך חודשים שבת הזוג שלו סובלת ממישהי בעבודה, ואז עדיין להגיד שזה "לא קשור אליו".
בהמשך היא הוסיפה הבהרה חשובה: בן הזוג כן הציע לדבר עם אותה מנהלת בשמה כדי לגרום לה להפסיק. אבל היא סירבה, ובצדק מבחינתה. לדבריה, זה יהיה לא מקצועי לחלוטין לשלוח את בן הזוג שלה לדבר עם המנהלת שלה, במיוחד כשיש כבר חקירת משאבי אנוש פתוחה. היא לא רוצה להפוך את זה לדרמה זוגית במסדרון העבודה, ולא רוצה שייראה כאילו היא שולחת את החבר שלה "לטפל" בבוסית שלה.
אלא שכאן בן הזוג הפך את זה נגדה. לדבריה, הוא טוען שאם היא לא מאפשרת לו לדבר עם אותה אישה, אז היא לא באמת נותנת לו לעזור - ולכן אין לה זכות לכעוס עליו. היא מצדה מרגישה שזה פספוס מוחלט של הנקודה. היא לא מבקשת ממנו לנהל עבורה את הקרב מול המנהלת. היא מבקשת ממנו להבין שהמשך החברות עם מי שפוגעת בה מרגיש לה כמו סטירה. במיוחד כשהוא מקטין את מה שהיא עוברת ל"ריב של בנות".
בסוף, השאלה שלה לרשת הייתה פשוטה: האם היא מגזימה? האם היא לא הוגנת כשהיא מצפה ממנו להפסיק לראות באישה הזאת חברה? ואם היא כן מגזימה - איך מפסיקים להרגיש נבגדים?
אבל מהתגובות לסיפור עולה דבר אחד די ברור: עבור הרבה אנשים, הבעיה היא לא רק אותה מנהלת. הבעיה היא בן זוג שמסרב לקרוא למה שקורה בשם, ומעדיף לשבת על הגדר בזמן שבת הזוג שלו מרגישה מותקפת בעבודה.
כי לפעמים "אני בצד שלך" לא מספיק. לפעמים צריך גם להתנהג כאילו אתה באמת שם.
התרעות פיקוד העורף