זה בדיוק מה שעשה דוקטורנט שסיפר ברשת על הדרך שבה התמודד עם אחת הדרישות האחרונות לפני הגשת עבודת הדוקטורט שלו: כתיבת פרק תודות. לכאורה, עניין קטן וטכני. בפועל, עבורו זה היה כמעט בדיחה מרה.
האוניברסיטה לא רק ביקשה אותו, אלא הפכה אותו לחובה. לפי ההנחיות, הוא היה צריך להודות לכל מי שתרם להצלחת העבודה. על הנייר זה נשמע יפה. בפועל, הוא ישב מול המחשב וחשב על הדרך המרירה שעבר עד שהצליח להגיע לשלב הזה.
בהתחלה, הוא מספר, הכול דווקא נראה מבטיח. הוא קיבל מלגה, הצליח בלימודים, בנה לעצמו שם טוב בהוראה והיה במסלול שנראה יציב. אבל אז אחד המנחים שלו פרש בשל נסיבות בלתי צפויות, והכול התחיל להתפרק. תקציבי המחקר התייבשו, בית הספר, לטענתו, גרם לו להפסד של 10,000 דולר בגלל טעויות של אנשי מנהלה סביב רכישת ציוד, וגם לקחו ממנו את המרחב היחיד שהיה לו למחקר - שולחן עבודה.
במקום לכתוב פרק תודות קצר, יבש ומנומס כמו רוב הדוקטורנטים, הוא לקח את זה עד הסוף. בזמן שאחרים כתבו עמוד או שניים, הוא כתב שלושה עמודים שלמים. הוא הודה כמעט לכולם, ובהרחבה: למנחים שלו, למשפחה, לאנשים שתמכו בו, ליועצת הסטודנטים ואפילו לבית הספר לטיסה שבו למד. הוא פירט מה כל אחד נתן לו, איך עזר לו ומה הוא למד ממנו.
במילים אחרות: תודה שנטשתם אותי, בזכותכם למדתי להסתדר לבד. היופי בנקמה הזאת הוא שהיא לא צעקנית. אין שם קללות, אין האשמות ישירות, אין דרמה מיותרת. הכול כתוב בשפה אקדמית, מנומסת, כמעט סטרילית. בדיוק מהסוג שעובר בדיקות פורמט, נכנס למאגר האוניברסיטאי ונשאר שם לנצח.
וזה החלק הכי מתוק מבחינתו: הדוקטורט כבר עבר את הבדיקה הסופית. לפי מדיניות האוניברסיטה, העבודה תהיה זמינה לציבור בספרייה ובמאגר המקוון של המוסד. כלומר, פסקת ה"תודה" הקטנה והעוקצנית שלו לא נעלמה באיזה מייל פנימי. היא הפכה לחלק רשמי מהמסמך.
הוא גם די בטוח שסטודנטים צעירים יותר יפתחו את העבודה בעתיד כדי לראות איך כותבים פרק תודות, גם אם אין להם שום עניין בגוף המחקר עצמו. וכך, בין תודות למשפחה, למנחים ולתומכים האמיתיים, הם ייתקלו גם במסר הקטן שהשאיר לאוניברסיטה.
לא צעקה. לא מכתב תלונה. לא פוסט זועם. רק תודה מנומסת מדי, במקום הכי רשמי שיש.
התרעות פיקוד העורף