גולש שיתף ברשת סיפור די הזוי מתקופה שבה הלך לצפות בסרט בבית קולנוע. לדבריו, ממש לפניו ישבו שתי נשים וילדה צעירה, בערך בת שבע או שמונה. הבעיה: לאורך הסרט, שתי הנשים לא הפסיקו לדבר, ואחת מהן השתמשה בטלפון שלה שוב ושוב - על בהירות מלאה.
הוא מספר שהיו לו ממתקים ביד, אבל הוא לא רצה "לבזבז תולעת שלמה" על אותה אישה. לכן, אחרי שהבין שהסבלנות שלו נגמרה, הוא עשה חישוב כלכלי-נקמני: נשך חצי תולעת גומי, ואת החצי השני זרק לכיוונה. והוא לא פספס.
האישה הרגישה שמשהו פגע בה, הסתובבה והביטה לאחור, אבל הוא, בשיא התמימות, המשיך לבהות במסך כאילו הוא אזרח תמים שרק בא ליהנות מסרט אנימציה. לא מבט, לא חיוך, לא הבעת אשמה. כלום. רק שזה לא עזר. היא המשיכה להשתמש בטלפון.
ואז היא פנתה לאישה השנייה ולילדה ואמרה: "הוא זורק עליי תולעי גומי!". שלושתן הסתובבו, הסתכלו עליו, ואז התחילו לבדוק מסביב מי עוד יכול היה להיות החשוד. הן מלמלו ביניהן, ניסו להבין מי עומד מאחורי הפשע הקולנועי המתוק, ואז הגיעה תפנית מפתיעה: הילדה הצביעה לכיוונו, או לפחות כך הוא חשב, ואמרה: "טוב, זה בטוח לא היה הבחור הזה". באותו רגע, מבחינתו, הוא כמעט קיבל אליבי רשמי מהעדה המרכזית.
שלושתן חזרו להסתכל על הסרט. האישה עם הטלפון אמנם לא הפסיקה מיד, אבל היא כן הנמיכה את הבהירות, וכעבור כמה דקות הפסיקה להשתמש בו לגמרי. גם הדיבורים, לדבריו, נגמרו כמעט לחלוטין עד סוף הסרט. בשלב מסוים אותה אישה אף יצאה מהאולם לכמה דקות, כנראה כדי להתלונן לצוות המקום, אבל בסופו של דבר לא קרה כלום. לא הגיע עובד, לא נפתחה חקירה, ולא הוחרמו תולעי הגומי.
הסיפור כמובן הצחיק את הרשת, בעיקר בגלל האבסורד: מצד אחד, אנשים שמדברים ומשתמשים בטלפון בקולנוע הם אחת התופעות המעצבנות בעולם. מצד שני, לזרוק עליהם ממתקים זה לא בדיוק פרוטוקול רשמי לניהול הפרעות באולם. ובכל זאת, קשה להתעלם מהתוצאה: הטלפון הוחשך, הדיבורים נרגעו, והסרט סוף סוף קיבל את השקט שמגיע לו.
המסקנה האמיתית? לא, לא באמת כדאי להתחיל להפציץ אנשים בפופקורן ובממתקים. אבל אולי כן כדאי לזכור משהו פשוט: אם אתם בקולנוע, כבו את הטלפון ותנו לאחרים לראות את הסרט. אחרת, לעולם לא תדעו מאיפה תגיע תולעת הגומי הבאה.
התרעות פיקוד העורף