אחת מהן התלוננה שהן יוצאות לברים בכל סוף שבוע, אבל דווקא שם הן לא רואות את הגברים שהן רוצות לפגוש. לדבריה, הגברים החמודים נמצאים במקומות אחרים לגמרי: בקבוצות ריצה, במאפיות בייגל, בסופר. רק ששם, לטענתה, אף אחד לא באמת ייגש. "אני לא צריכה לדבר איתך בסופר", היא אמרה. "הבר הוא המקום הכי טוב - והם לא יוצאים".
כצפוי, הגברים ברשת לא נשארו חייבים. בתגובות לסרטון, רבים מהם טענו שהבעיה הרבה יותר עמוקה מ"לא בא להם לצאת". חלקם כתבו שגברים כבר לא ניגשים לנשים במרחב הציבורי כי הם חוששים להיתפס כמטרידים או קריפים. אחרים טענו שנשים הפכו עוינות יותר כלפי ניסיונות התחלה, ואז מתפלאות שגברים הפסיקו לנסות.
אחד הגולשים כתב שנשים "מעצבנות" כשהן מעלות סרטונים כאלה, כי לדבריו יש "רשימה ארוכה" של סיבות לכך שגברים לא ניגשים. אחר טען כי גברים לא רוצים לבזבז כסף על נשים שרק רוצות משקה חינם או ארוחת ערב. תגובה נוספת סיכמה את התחושה של לא מעט גברים: "כי אנחנו מתויגים כקריפים".
והאמת היא שיש פה נקודה אמיתית, גם אם היא נאמרת לפעמים בצורה עצבנית מדי. לא מעט גברים צעירים, במיוחד מדור ה-Z, מעדיפים פשוט לא לגשת לנשים במרחב הציבורי. לא כי הם לא רוצים זוגיות, אלא כי הם לא רוצים להלחיץ, להטריד או לטעות בסיטואציה.
וזה בדיוק הפלונטר של הדייטינג המודרני: נשים מתלוננות שגברים לא ניגשים, גברים טוענים שהם מפחדים לגשת, כולם עייפים מהאפליקציות, ובינתיים כל צד מחכה שהצד השני יעשה את הצעד הראשון - אבל במקום הנכון, בזמן הנכון, בטון הנכון, ובלי שזה ירגיש מוזר.
הברים, שפעם היו המקום הכי טבעי לפלירטוט, כבר לא תמיד מתפקדים ככה. חלק מהגברים מעדיפים להישאר בבית, חלק יוצאים עם חברים ולא רוצים לפתוח שיחה עם זרה, וחלק פשוט לא בטוחים אם זה בכלל רצוי. מנגד, יש נשים שמרגישות שאם כבר לצאת, להתלבש, לשתות ולבלות - לפחות שיהיה שם מישהו שינסה להתחיל איתן בצורה נורמלית.
אז האם הגברים החמודים נעלמו? כנראה שלא. הם פשוט עברו לריצות בוקר, בתי קפה, סופרים ואולי גם לספה בבית. והשאלה שנשארת פתוחה היא מי ימצמץ ראשון: הרווקות שרוצות שיתחילו איתן בבר, או הגברים שמחכים לסימן ברור שלא יגמר בפוסט ויראלי על "הקריפ שניגש אליי".
התרעות פיקוד העורף