הסימן הראשון: אתם לא חיים בהווה
לדברי מויס, קשר נמצא בסכנה אם אחד מבני הזוג לא באמת מתמודד עם המציאות הנוכחית. למשל, אם אתם עדיין מסתכלים על בן הזוג כמי שהיה פעם, או לחלופין מחזיקים בתקווה שהוא יהפוך בעתיד למישהו אחר לגמרי: תומך יותר, מעורב יותר, עוזר יותר או קשוב יותר.
הבעיה, לדבריה, היא שהעבר כבר לא כאן, והעתיד לא מובטח. אם ההווה כואב, לא בריא או פשוט לא עובד - אי אפשר לבנות זוגיות רק על זיכרונות טובים או על פנטזיה שיום אחד הכול ישתנה.
הסימן השני: האמון נשבר
בגידה היא אולי הדוגמה הכי ברורה לשבירת אמון, אבל מויס מדגישה שזה ממש לא הדבר היחיד. גם הבטחות שלא מקוימות, ריבים קשים שהופכים מכוערים, תחושה שלא מקשיבים לכם, אכזבות חוזרות או חוסר הערכה - כל אלה שוחקים את האמון לאט-לאט.
לדבריה, אם האמון נשבר ואף אחד לא עושה צעדים אמיתיים כדי לשקם אותו, הקשר כמעט לא עומד סיכוי. לא תמיד מדובר בפיצוץ אחד גדול. לפעמים אלה דווקא הסדקים הקטנים שמצטברים עד שהכול קורס.
הסימן השלישי: מרירות וטינה
הדפוס המסוכן ביותר, לפי מויס, הוא טינה שלא מטופלת. היא מתארת מרירות בזוגיות כמו עובש: אם לא מנקים אותה בזמן, היא מתפשטת, מכסה את הקשר, ובסוף פוגעת ביסודות שלו.
טינה יכולה להיוולד מתחושה של חוסר צדק, פגיעה שלא קיבלה הכרה, ויכוחים שלא נסגרו או שנים של תסכולים קטנים שהודחקו. ככל שהיא גדלה, בני הזוג מתרחקים, עד שלפעמים כבר קשה להם בכלל להיפגש באמצע.
ועדיין, המסר של מויס לא בהכרח פסימי. לדבריה, אם מזהים את הדפוסים האלה מוקדם ומוכנים לעבוד עליהם באמת, אפשר לחזק את הקשר ולמנוע הידרדרות. אבל התעלמות, הדחקה או תקווה שהבעיה תיעלם לבד - הן בדיוק מה שהופך משבר זמני לפרידה כמעט בלתי נמנעת. בסוף, זוגיות לא מתפרקת רק בגלל ריב אחד או תקופה קשה. היא מתפרקת כשההווה לא עובד, האמון לא משוקם והטינה מקבלת יותר מקום מהאהבה.
התרעות פיקוד העורף