הצעיר סיפר כי סבו, בשנות ה-80 לחייו, היה במשך שנים הליצן המשפחתי הלא רשמי: האיש שמצחיק חדר שלם בלי להתאמץ, מספר סיפורים, זורק בדיחות קטנות ומרים את מצב הרוח גם ברגעים אפורים. לדבריו, הרבה מהאופי שלו עצמו הגיע מהסבא הזה - מההומור, מהקלילות ומהיכולת להפוך כל רגע רגיל למשהו מצחיק.
אבל לפני כשלוש שנים הכול התחיל להשתנות. המשפחה קיבלה החלטה קשה ומכרה את החווה המשפחתית, שהייתה חלק מהחיים של הסב במשך דורות. הסב וסבתו עברו לדירה נוחה יותר, אבל מבחינתו, כך כתב הנכד, זו הייתה "תא כלא". הגוף שלו כבר לא הצליח לעמוד בעבודה הקשה, הוא לא יכול היה לטפס על טרקטורים או לטפל בפרות שאהב, אבל הלב שלו, לפחות לפי הנכד, נשאר בשדות.
לפני כמה ימים הסב אושפז בבית החולים. הנכד הודה שדחה את הביקור, לא משום שלא אהב אותו, אלא משום שפחד ממה שיראה. הוא ידע שמקומות לא מוכרים עלולים לבלבל אנשים עם דמנציה, אבל כשהגיע לבסוף - הפחד הכי גדול שלו התגשם.
הסב ישב לבד במסדרון. הנכד חלף על פניו, ורק אחרי רגע הבין שזה הוא. כשהתקרב אליו וניסה לשבור את הקרח כמו פעם, בחיוך ובבדיחה, הסב חייך אליו כאילו הוא פוגש אדם חדש. הנכד אמר לו את שמו. הסב הביט בו - וקרא לו בשם של דודו.
בעבר, אם הסב היה מתבלבל בין שמות, הוא היה תופס את עצמו אחרי שנייה וצוחק על זה. הפעם זה לא קרה. הוא באמת לא זיהה את הנכד שלו. הוא לא זיהה גם את בן הדוד. הנכד נשבר ופרץ בבכי. לדבריו, פחות משבועיים קודם הם עוד ישבו יחד, צחקו והתבדחו כמו תמיד - ופתאום הוא עמד מול האדם שהוא אוהב יותר מכל, והאדם הזה לא ידע מי הוא.
ההתלבטות שלו הייתה כואבת במיוחד: האם להמשיך לבקר את הסב גם כשהמפגשים שוברים אותו, או להגן על עצמו מהתמונה הזאת, שלא יהפוך אותה לזיכרון האחרון מהאיש שכל חייו הצחיק את כולם.
היו גם מי שהציעו לו לא להתווכח עם המציאות החדשה של הסב. אחת המשתמשות כתבה שכאשר אדם עם דמנציה מדבר על זיכרונות עבר או קורא למישהו בשם אחר, עדיף לא לתקן אותו באגרסיביות, אלא לזרום, לשאול שאלות ולתת לו להרגיש בטוח. מגיבה אחרת ניסחה את זה בצורה כמעט קורעת לב: אם הסבא קרא לו בשם של מישהו שהוא אוהב, אולי זו עדיין הדרך שלו לומר שהוא מרגיש אהבה, גם אם השם כבר התבלבל.
אחת התגובות החזקות בדיון סיכמה את התחושה של רבים: דמנציה נקראת “הפרידה הארוכה” מסיבה מסוימת. עבור האדם החולה, כל מפגש עשוי להיות התחלה חדשה; עבור בני המשפחה, כל ביקור הוא עוד פרידה קטנה מהאדם שהכירו.
ובסוף, זה אולי לב הסיפור. לא נכד שלא אוהב את סבא שלו, אלא נכד שאוהב אותו כל כך, עד שקשה לו לראות אותו נעלם מול העיניים. אבל הרשת, ברובה, ביקשה ממנו לא לוותר מהר מדי. כי גם אם הסבא כבר לא תמיד יודע מי עומד מולו, יכול להיות שהוא עדיין מרגיש שמישהו אהוב בא לבקר. ולפעמים, גם זה מספיק.
התרעות פיקוד העורף