האישה, בת 28, סיפרה כי היא נמצאת בזוגיות חדשה יחסית עם גבר בן 32, אחרי תקופה ארוכה של דייטים מאכזבים. על הנייר, לדבריה, הכול נראה כמעט מושלם: הוא אדיב, עובד בעבודה טובה, מרוויח יפה, נראה טוב, מתייחס אליה היטב ולא נותן לה לשלם על דבר. השניים עדיין לא גרים יחד, אבל הוא כבר רוצה להתחיל לחפש איתה דירה משותפת. ואז הגיעה החופשה.
אבל הבעיה לא נעצרה בכמות. לטענתה, הוא לא שוטף ידיים אחרי שהוא אוכל, אלא אם היא מזכירה לו. התוצאה, לדבריה, היא אצבעות וציפורניים מלאות באבק חטיפים דביק ומלאכותי. ואם זה לא מספיק, אחרי שהוא מסיים שקית הוא מטה את הראש לאחור ושופך לפה את כל הפירורים שנותרו בתחתית, כאילו אסור שיישאר אפילו גרגר אחד.
הרגע שבאמת שבר אותה היה מנהג נוסף: הוא מנפח את שקית החטיפים הריקה כמו בלון - ואז מפוצץ אותה. לדבריה, זה כבר הוביל לכך שהיא עצמה רוססה בפירורים. היא גם מצאה שקיות מקומטות תקועות מאחורי המיטה שלו, כאילו אפילו הדרך לפח הייתה משימה מורכבת מדי.
החופשה בספרד רק חידדה את הבעיה. במקום לנסות אוכל מקומי, טאפאס או מסעדות ספרדיות, הוא העדיף לדבריה אוכל בריטי, מקדונלד'ס ועוד ועוד חטיפים. בסופרמרקט המקומי הוא העמיס את העגלה בשקיות, והיא מצאה את עצמה תוהה אם היא באמת רוצה לבנות חיים עם גבר שמריח, לדבריה, כמו חטיפים בטעם בצל כבוש וגבינה.
היו גם מי שלא התרגשו מהחטיפים עצמם, אלא מהסירוב לנסות אוכל מקומי. אחת המשתתפות כתבה שלא היה אכפת לה אם בן זוג אוכל כמה שקיות צ'יפס, אבל היא לא הייתה מסוגלת לחיות עם מישהו שטס לחו"ל ומסרב לאכול משהו מקומי. מבחינתה, זה כבר סימן לאדם לא סקרן ולא הרפתקן.
מצד שני, לא כולם קפצו להגן עליה. היו מי שטענו שהיא סנובית של חטיפים, ושאם בן הזוג טוב אליה, אדיב ומכבד, אולי שלוש שקיות ביום הן לא סיבה לפרק מערכת יחסים. אחד המגיבים אפילו עקץ שאולי דווקא הוא יכול למצוא מישהי פחות שיפוטית.
ובכל זאת, השאלה הגדולה נשארה באוויר: האם התמכרות לחטיפים היא באמת עילה לפרידה, או רק סימפטום למשהו עמוק יותר? כי מבחינתה, הסיפור כבר מזמן לא היה רק צ'יפס. זה היה על היגיינה, הרגלים, בגרות, טעם, סגנון חיים - ובעיקר על התחושה ההיא, הבלתי ניתנת להסבר, שנקראת פשוט "האיכס".
התרעות פיקוד העורף