בין התגובות שצריכות לעורר חשד, לטענתה, נמצאות אמירות בסגנון "את באמת חושבת שאני מסוגל לעשות דבר כזה?" או "אני לא מאמין שאת מאשימה אותי רק בגלל שחזרתי מאוחר". מבחינת החוקרת, התשובות האלה נשמעות נחרצות, אך למעשה אינן כוללות הכחשה מפורשת.
קרופטס הסבירה כי זו דרך להסיט את הדיון מהשאלה המקורית אל התנהגותו של הצד החושד. במקום לענות האם התרחשה בגידה, האדם מתמקד בעלבון, בכעס או בהאשמה נגדית. לדבריה, הדפוס הזה חזר במקרים רבים שבהם טיפלה הסוכנות, המתמחה בבדיקות רקע, חקירות בגידה ובטיחות בעולם ההיכרויות.
גם מומחים להתנהגות מזהירים כי מענה מתחמק עשוי להעיד על ניסיון לקנות זמן, להימנע מתשובה או להסיט את השיחה, אך הוא אינו הוכחה חד-משמעית לשקר. כעס יכול לנבוע גם מתחושת עלבון, חרדה או משבר אמון שכבר קיים במערכת היחסים.
בשורה התחתונה, השאלה הקצרה אינה מכונת אמת. אבל כשהתגובה כוללת הכול מלבד תשובה ברורה, ובעיקר כאשר היא מצטרפת לסודיות, היעלמויות ושינויים בהתנהגות - ייתכן שהבעיה האמיתית אינה רק החשד, אלא העובדה שכבר אי אפשר לנהל שיחה ישירה על אמון.
התרעות פיקוד העורף