אי אפשר להוכיח משהו שלא קורה. נתון בסיסי ואכזרי שלקוחות צריכים ללמוד להתמודד איתו. גם ככה יש להם מחסום פסיכולוגי לפנות לחוקר פרטי, וכשסוף-סוף העזו להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, הם רוצים תשובות ומהר.
לדבריו, הוא יודע מתי זה קורה. לא פיזית. רוחנית. ברגע שאמר את זה, חזר בו והודה שזה מבלבל.
ניסיתי להבין יותר. חיפשתי דוגמאות. יש פעמים שפיונה יותר דואגת ואכפתית, ולפעמים היא מרגישה לו מזויפת.
"אולי סתם מצבי רוח?" ניסיתי.
קיבלתי ממנו מבט. אולי בצדק.
"אני לא מאמין בזה", ענה נחרצות. "כי כשיש לה מצבי רוח, היא יודעת לבטא אותם".
בשורה התחתונה, עד כמה שתחושות הן דבר מופלא, הן לא חושפות עובדות. זה בלתי נמנע, וחייבים לצאת לשטח אחריה.
שלושה ימים רצופים הייתי בעקבותיה. פיונה הובילה אותי בסדר היום העמוס שלה: עבודה, בית, לימודים, חברות, ספורט וכל עיסוק שגרתי אחר. לא היה רמז למפגש חשוד. אם היא הייתה רוצה, כבר הייתה יכולה להיפגש עם מי שבא לה. במקרים כאלה עושים הפסקה ומנסים שוב.
התארגנתי ויצאתי בעקבותיה, אלא ששוב, אחרי מספר ימים, לא השגתי מידע חדש. כהרגלה, היא עשתה את כל הדברים שהיא אמורה לעשות. מצאנו את עצמנו עומדים באותה נקודה מתסכלת: יאיר עם תחושה שמשהו ענק קורה, אבל למציאות אין תשובות עבורו. אין דבר מתסכל יותר מהמחשבה הזו.
יאיר נתן לזה צ'אנס נוסף בהמשך, ושוב נשארנו באותה נקודה. החקירה נגמרה, אבל שמרנו על קשר. אני, מסתבר, סיימתי, אבל הוא לא. הוא מצא את עצמו מחטט בנייד, במחשב וברכב. לדבריו, הוא החל לאבד את זה.
עברו מספר שבועות, ויאיר חזר נחוש מתמיד.
"יומיים או שלושה זה לא מספיק זמן בשביל אחת כמוה", אמר.
סטאדי קייס של מאות תיקים, אם לא יותר, לימדו אותי אחרת, אבל הוא האמין שהמקרה שלו שונה. הוא הסדיר את שכר הטרחה, ולמחרת שוב הזדנבתי אחריה.
היום הראשון של הגל החדש עבר כמו תמיד. ביום שלאחר מכן, לאחר שעות העבודה, פיונה החלה להסתובב בין מספר חנויות בגדים בתל אביב. כשיצאה מאחת החנויות, היא קיבלה לפתע שיחת טלפון. צמצמתי טווח, התקרבתי אליה והספקתי לשמוע אותה אומרת בקול נמוך: "אני כבר מוצאת מקום שקט".
היא סגרה את השיחה, נכנסה לפינה שקטה בבית קפה סמוך והסתודדה בטלפון. לא הצלחתי לשבת לידה, אז נותר לי ולצוות שלי לחלוף מדי פעם על פניה. היא הייתה בשיחת וידאו עם גבר. היה קשה להבין את המשפטים שאמרה, אבל אין ספק שהשגרה נשברה. יאיר לא מרגיש משהו סתם.
בפעם שחלפתי על פניה הספקתי לשמוע אותה אומרת: "אז נתראה בחמישי הבא, מותק". עכשיו גם היה לי תאריך.
ליום המעקב הבא חיכיתי למעלה משבוע. יום חמישי. פיונה עזבה את מקום העבודה שלה מוקדם מהרגיל. היא נכנסה למכולת קטנה, קנתה כמה מצרכים בסיסיים ומשם המשיכה ישירות למלון שרתון סיטי טאוור. נראה היה שהשומר בכניסה מכיר אותה, כי הוא פתח לה את המחסום ללא שאלות.
חמקתי אחריה ללובי וראיתי אותה עולה במעלית לקומה השמינית. לא יכולתי להיכנס אחריה בגלל האבטחה של המלון, אבל כבר דאגתי שתהיה לי גישה בפעם הבאה.
כעבור שעה פיונה יצאה מהמלון, נכנסה לרכב ונסעה לכיוון שדה התעופה. שם, באולם מקבלי הפנים, היא אספה גבר. היא קיבלה אותו בנשיקה חמה, ארוכה ואינטימית, כזאת שלא משאירה מקום לספק.
הם חזרו יחד בנסיעה אל המלון, והפעם כבר ידענו לחכות בקומה השמינית כדי לצלם אותם נכנסים מחובקים לחדר. כעבור שלוש שעות הם ירדו ללובי, שתו קפה יחד, והגבר לא הוריד ממנה את הידיים לרגע אחד.
עכשיו אפשר היה להתרכז באיתור פרטיו של הגבר. כמה טלפונים ועוד כמה הצלבות, והיה לי את השם שלו. אזרח זר שמגיע לישראל לנסיעות עסקים קבועות, אחת לחודש לערך. כשהצגתי ליאיר את הפרטים ואת התמונה, הוא נדרך.
עכשיו הכול היה ברור לשנינו. לא תפסנו אותה כי היא לא ניהלה רומן מקומי בשגרה. היא חיה חיים רגילים לחלוטין, ורק פעם בחודש, כשהמיתולוגי נחת בנתב"ג, היא הפכה לאישה אחרת.
התיק של פיונה נסגר. יאיר קיבל את ההוכחות שחיפש. הוא גילה שתחושות רוחניות צודקות, אלא שהספק החדש שלו הוא אם אי פעם ליבה של פיונה היה מוקדש לו.
התרעות פיקוד העורף