למרות שיצאו מזה מספר חודשים, קרן מעולם לא היתה בביתו. "אני גר עם ההורים", טען בפניה. "חבל לבזבז כסף על שכר דירה כשאני חוסך הון". כששאלתי אותה מה קורה בסופי שבוע, נאנחה "זה החלק הכי מתסכל. יש לו עבודה שנייה". "במה?", שאלתי. "בחברה ביטחונית שפועלת במגזר הערבי. סוג של מסתערב", הסבירה בשיא הרצינות. "בגלל זה הטלפון שלו לא זמין".
הספקתי לבדוק לגביו כמה פרטים בסיסיים כמו כתובות, טלפון, פרטים על המשפחה שלו, אלא שקרן תפסה רגליים קרות ועצרה אותי מהר מדי. "חבל על הכסף", הסבירה. "אני פשוט אחתוך ממנו וזהו".
חצי שנה עברה מאז. קרן על הקו. הם אכן נפרדו בדיוק כמו שאמרה, אבל נאור המשיך לחזר אחריה באינטנסיביות. והיא, כאישה מוחמאית מדי, החזירה אותו הישר לזירה שלה, אלא שדבר לא השתנה. הפגישות עדיין ליליות. סופ"שים מחוץ לתחום ומעולם לא ביקרה בביתו או את משפחתו. "הגיע הזמן שאדע מה קורה באמת", אמרה לי הפעם בקור רוח.
אחרי זמן עבודה קצר מאד, הממצאים היו חד משמעיים: נאור לא מתגורר עם הוריו לפחות שלוש שנים. הוא עבר להתגורר עם חברתו לחיים בעיר אחרת. למעשה, מסרתי לה את הכתובת שלהם בדיוק חצי שנה קודם. לימים, נאור וחברתו התחתנו ועברו להתגורר ביחידה נפרדת בחצר הבית של הוריה של אשתו.
קרן הקשיבה למידע שמסרתי לה והרגשתי את המתח שבקע מקולה. גררתי אותה מיד לאיזה בית קפה רק כדי שנעמיק ונדבר על זה. היא ביקשה לדעת עוד פרטים ובמקביל תפסה את פניה בשתי ידיים והתפרקה. "אני חייבת להתוודות", אמרה. "ידעתי את זה". לרגע לא הבנתי את הכוונה שלה.
התברר שחצי שנה קודם לכן, אחרי שנפגשנו לראשונה, היא נסעה בשעת לילה לכתובת של הוריו אבל לא ראתה את האופנוע שלו. ביום אחר נסעה לכתובת השנייה שנתתי ושוחחה עם שכנים שגרים שם. הם לא זכרו את השם נאור, אבל זכרו היטב את "הג'ינג'י עם הקוקו שעזב אחרי החתונה". קרן, עם תסמונת העיוורון הקלאסי, שכנעה את עצמה שהם לא מדברים על נאור אלא על אחיו שממש דומה לו, ולכן נאור הצליח לחזור בקלות לחייה.
"אוקיי, אז הוא נשוי", היא פתאום זקפה את גבה, מנסה לבנות נרטיב חדש. "הוא משקר לי כי הוא פוחד לאבד אותי. בטח רע לו איתה והוא עומד להתגרש". הבטתי בה. במידה לא מבוטלת של רחמים. כמה שהמוח האנושי מסוגל לספוג אינסוף של תירוצים עצמיים.
הוצאתי מהתיק שלי מעטפה ופתחתי אותה. הנחתי על השולחן תמונות שצולמו באותו בוקר, כאשר נאור יצא מיחידת המגורים שלו, ורואים אותו נפרד בחיבוק מאישה צעירה. הבטן הנפוחה שלה מתחת לחולצה בהירה לא הותירה מקום לנרטיב שלה. "חודש שמיני", אמרתי בשקט. "בנוסף, הם רכשו לאחרונה שטח שמחכה לאישורים לבנות. זה לא מרגיש כמו מישהו שרע לו ואוטוטו מתגרש".
ראש של קרן נשמט. שוב טמנה את פניה בידיה, זה היה הזמן המתאים לתת לה להתפרק. לבכות. לשחרר. איש בעולם לא יוכל להבין איך מרגישה אגדה שהתנפצה לה. זה ממש כואב אבל האמת תשחרר אותה בסופו של דבר. רק כך היא תתקדם הלאה.
התרעות פיקוד העורף