מאז, 12 שנים השאלה הזאת שוכבת לו בראש. איפה מכרה הזהב? שגרת החיים השוטפת, המרוץ היום-יומי, דחקו את הניירת לאחרון סדרי העדיפויות. משהו בו חיכה ליום שיצא לגמלאות כדי שיוכל ממש להתפנות לזה. עוד בשעתו הוא קיבל ייעוץ משפטי שהרגיע אותו. הוצאת צו ירושה היא רק עניין פרוצדורלי. אפילו די פשוט. הבעיה איתו הייתה עמוקה יותר ולכן נדחתה. לחוזה לא היו נתוני מיקום. ללא גוש, ללא חלקה. אז איך בדיוק אפשר לממש ירושה כשאין שום מושג איפה השטח הזה נמצא ואיפה רשומות הזכויות לגביו?
לכן הוא חיכה. לכן הוא ניסה מדי פעם בכוחות עצמו, עד שמאיר הבין שזו כנראה עבודה לחוקר.
פגשתי את מאיר בבית הקפה השכונתי. רציתי לראות את המסמכים המקוריים שמצא במו עיניי. איך באמת נראה חוזה מכירה שאין בו שום סימן מזהה על המיקום שלו? עברתי מילה במילה על הנייר הבלוי ונדהמתי מהאופן שבו היו עושים עסקים פעם. החוזה דיבר על חלקת אדמה בשכונה שעתידה להיבנות, ואני מצטט: "מזרחית לפתח תקווה ודרומית לראש העין". ככה אמורפי זה נרשם, וזה הכול. הייתה מצורפת לחוזה מפה משורטטת עם חלוקה לבתים, כבישים ומבני ציבור, ועם חץ קטן שאמור לסמן לקונה איפה יהיה הבית שלו. שם המוכר נרשם בשם משפחה בלבד, אפילו לא שם פרטי. זה היה הרבה לפני שבכלל היו מספרי זהות.
מאיר השאיר לי העתק ויצאתי לדרך. תיקים ארכיוניים דורשים עבודת נמלים. זה לא דאטה-בייסים, מסכי מחשב, הכול טמון בניירות שבדרך כלל מעלים אבק. אבל לוגיקה של חקירה תמיד תישאר דומה: אם מישהו תכנן להקים שכונה יהודית ענקית, חייב להיות מישהו אחר שזוכר את זה. החוכמה היא רק למצוא אותו.
התחלתי מהכתובת היחידה שהופיעה במסמכים. כתובת של מוכר המגרש בדרום תל אביב. הגעתי לבניין חד-קומתי ישן שעבר שיפוץ מסיבי וכרגע נטוש. ניסיתי לדלות בעלות היסטורית על הנכס, אבל זה לא הוביל אותי לאדם הנכון. על אף השנים הרבות שעברו, צעדתי ברחוב ודפקתי על דלתות של בתים ישנים. מחפש את זקני השכונה.
ארבעה בתים משם פתחה לי אישה ממש מבוגרת. היא לא זכרה הרבה, אבל נזכרה שבצעירותה היה במבנה הנטוש משרד תיווך. שם המשפחה של המתווך התאים בול. היא אפילו אמרה את שמו הפרטי. אותו אחד כבר מזמן לא בין החיים, אבל סמכתי על המנהג היהודי לקרוא לנכדים על שם הסב, ואחרי סדרה של חיפושים ממוקדים איתרתי את הנכד.
הוא התגלה כאיש אדיב. הסתבר שגם הוא, עד לפני כ-20 שנה, לא ידע דבר, עד שאביו נפטר והוריש לו קלסר מסמכים אבוד. מהקלסר גילינו כמה סודות מהעבר. הרישומים המקוריים של הקרקעות הללו שכבו במשך עשרות שנים והיו רשומים בטאבו של רמאללה, ורק בזכות עקשנות משפטית של סבו הם הועברו לטאבו פתח תקווה.
הקלסר הכיל מידע רב, כמו קושאנים שהיו רשומים בערבית, באנגלית ובעברית. קושאן זה הרישום הישן שהיה לפני נסחי טאבו. תמונה היסטורית התבהרה. בשנות השלושים קמה יוזמה, די יומרנית, אפשר לומר, להקים עיר יהודית בשם "רמת תקווה". זה אכן מזרחית לפתח תקווה וכאלה, אבל כיום אפשר לומר שזה יותר קרוב ליישוב בית אריה. אותו מתווך מדרום תל אביב השיג מצד אחד מוכרים ערבים שהחזיקו שם קרקעות, ומנגד גייס קונים יהודים בשביל להגשים להם חזון.
אלא שמה שריסק את החלום היה פריצת המרד הערבי הגדול בשנת 1936. המהומות נמשכו שלוש שנים והובילו להקמת ועדת פיל, שהגבילה בחוק העברת קרקעות ערביות ליהודים. השטח של דודתו של מאיר נתקע בדיוק באמצע. לאחר מכן הגיע הספר הלבן של 1939 וחוק הקרקעות של 1940, והקפיאו את המצב לחלוטין.
אם זה לא הספיק, אז במלחמת השחרור השטח הפך לשטח הפקר, וב-1967, כשהייתה הזדמנות להסדיר את האדמות, התקבלו החלטות מדיניות להשאיר את המצב המשפטי כפי שהוא. מזה כמעט עשרות שנים, השטח הזה הוא פשוט חור שחור. משתמשים בו כשטח אש לאימונים.
קבעתי עם מאיר שוב בבית הקפה. הייתה לי תשובה מפורטת בשבילו, מדויקת והיסטורית גם לגבי המיקום, ומצאתי גם את הרישומים בספרים הישנים של הטאבו. עוד לפני שזה הפך לממוחשב. אפשר לומר שפיצחתי את תעלומת השטח האבוד. יש לו בעיה אחרת. לשטח הזה אין שום ערך כספי, ולא נראה סיכוי כלשהו למימוש שלו בעתיד.
הנחתי את המסמכים שצברתי על השולחן. מאיר עיין במסמכים, הביט בי בחיוך די מריר ואמר: "אתה יודע, סאם, בדיוק המקרים האלה שאומרים - הניתוח הצליח".
"אבל החולה מת", השלמתי בקול חלש.
התרעות פיקוד העורף