שנתיים לפרשת גבי פטיטו: "שידרה שהיא האדם המאושר בעולם"

ב-15 בספטמבר 21' הפרשה קיבלה תפנית בלתי צפויה ששפכה מעט אור על אופיים האמיתי של היחסים, כאשר תיעוד ממצלמות גוף של שוטרים ביוטה חשף את לונדרי ופטיטו עת שנעצרו על ידם.

בוידיאו הודתה גבי הנסערת כי בעלה לעתיד שב ומוריד מערכה, מאשים אותה בהיותה היסטרית ואף מונע ממנה להיכנס לוואן הלבן ששימש את השניים במסעם. גרוע מכך, על גופה זוהו סימני אלימות, וכאשר השוטרים ניסו לעמת את כוכבת הרשת האומללה עם הראיות הפיזיות, פטיטו הפחיתה מחשיבותן ואף טענה שהיא הייתה הראשונה לתקוף את לונדרי. באפיזודה אחרת, פטיטו שחזרה כי התנצלה בפניי לונדרי על התנהגותה שלה.

המשטרה בעיירה מואב קבעה למרבה האבסורד שפטיטו הייתה התוקפן המרכזי בסיפור, והפרידה בין בני הזוג למשך הלילה. מספר ימים לאחר שהסרטון שוחרר לציבור, נמצאה כאמור גופתה של הקורבן.

האם כל אישה כמעט יכולה ליפול לתוך מערכת יחסים הרסנית? ד"ר הדס הרמתי, מרצה בכירה במרכז האקדמי רופין ופסיכותרפיסטית, מסבירה: "לא כל אישה תיכנס למערכת יחסים כזו או תישאר בה. לפעמים, ממש לא כתנאי הכרחי, יש ברקע מצב משברי. אבל מה שחשוב הוא שהמבנה הנפשי שלה והדימוי העצמי שלה התעצב כך שקיימת תשתית שיכולה לקבל התנהגות כזו. למעשה, לא רק לקבל אלא להתמסר למערכת יחסים שבה היא מושפלת, מוקטנת ונטולת יכולת להגן על עצמה בצורה טובה".

עוד המשיכה והוסיפה באותו נושא: "יש אנשים שנחשבים מבחינה חברתית למאוד "מוצלחים" ונמצאים בתוך מערכות יחסים מתעללות; אנשים שהם מבחינה מקצועית 'שם דבר' בתחום שלהם, אבל בתוכם יש דימוי עצמי מאוד פגוע, וגם דימוי כללי של איך אני רואה מערכות יחסים, ומה זה אומר בשבילי. האם אני רואה זוגיות כמשהו טוב ומחזק ומקור לצמיחה ולגדילה? אנשים רבים לא גדלו בצורה שאפשרה להם לבסס תפיסה של מערכת יחסים כמשהו מצמיח ומגדל, אלא חוו כל מיני סוגים של הזנחה או התעללות רגשית. במהלך חייהם, מעולם לא התייחסו לרצונות ולצרכים שלהם באופן שאיפשר להם לחוש את עצמם ראויים".

כדוגמא, הרמתי מספרת: "אמרה לי פעם מישהי שבעלה התעלל בה בצורות קשות ביותר - "אבל הוא נסע לחו"ל וקנה לי מתנה". עבורה זו הייתה חוויה נפלאה. מדובר באישה שאף פעם לא הרגישה שבאמת רוצים לתת ולהעניק לה את מה שהיא צריכה, ופתאום מישהו מביא לה מתנה, פותח לה את הדלת באוטו, מחבק אותה ברגע נדיר של רצון. והיא, בתור ילדה שגדלה בהתעלמות, מקבלת את המחוות הקטנות האלה ולא יכולה שלא לחשוב שהגיעה לגן עדן, גם כשברקע היחסים עצמם הם מאוד קשים ומשפילים".

לדבריה, "לפעמים יש נכונות לשינוי, אבל בדרך כלל השיפור קורה רק כשהצד הפוגעני חש שבת או בן זוגו רוצה לסיים את הקשר, ונמשך עד שהוא מרגיש שהאיום הוסר ושעזיבה אינה על הפרק. כשתחושת הביטחון תחזור, סביר שההתנהגות הפוגענית תתחדש. קשה מאוד לשנות דפוס כזה של התנהגות ללא עבודה מעמיקה".

"מערכות יחסים פוגעניות לרוב מבודדות את הצד הנפגע, ולפעמים את שני הצדדים, מכל סביבה תומכת. הבידוד מתרחש בשני ערוצים: בערוץ אחד זוהי מוטיבציה של הצד הנפגע. אני כנפגעת מעדיפה פחות ופחות להיפגש ולדבר עם בני משפחה וחברים, כי אם הם ידעו מה עובר עליי הם ילחצו עליי לסיים את הקשר. אני מגנה על מערכת היחסים שלי על ידי כך שאני שמה מחיצה ביני לבין הסביבה. בערוץ השני לפעמים זו תוצאה של לחץ גלוי או סמוי מהצד הפוגע. באופן גלוי, כשבצורה מפורשת הוא מגביל את בן או בת הזוג ואף שם וטו על מפגשים חברתיים ומשפחתיים. הלחץ הסמוי מתנהל כך שהצד הפוגע מחבל במפגשים חברתיים או משפחתיים, והופך אותם לסיוט. למשל, הוא מטלפן אלייך פעמים רבות בזמן שאת נפגשת עם חברות, ושואל מה קורה ומתי תחזרי. או שהוא פשוט מתנהג בצורה גסה ומגעילה במפגשים בהם שניכם נוכחים, וגורם לכך שמפגשים כאלו ילכו ויתמעטו".

ד"ר הרמתי מדגישה כי "אנשים שנמצאים בתוך מערכות יחסים כאלה לומדים לשים על עצמם מסיכות, כמו גבי פטיטו ששידרה שהיא האדם המאושר בעולם. הם לומדים להציג את התמונה שהם זקוקים לה בעצמם כדי להחזיק מעמד. פעמים רבות הנשים או הגברים הנפגעים (ישנם נפגעי אלימות בשני המגדרים) מפתחים יכולת מאוד חזקה לשרוד מבלי להצטרך אף אחד אחר. כתוצאה מכך, הסביבה הקרובה שלהם פשוט לא רואה את זה. הילדים שלה מתוקתקים, וההופעה שלה מרשימה, והכל כאילו בסדר בחוץ. אפשר לחיות כל החיים בהונאה כלפי עצמי וכלפי הסביבה. זו הגנה מאוד חזקה. אם אין לי 'אני' אוטונומי אני צריכה נואשות את בן או בת הזוג שלי גם אם הוא מאוד פוגעני, ולכן אגן מכל משמר על מערכת היחסים הזו, ולא אתן לשום מבט של החברה או של הורים או אחים לפגוע בה".

"אמר פעם שופט אמריקאי: אני לא יודע להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני יודע לזהות אותה כשהיא נכנסת לחדר. משהו כזה תקף גם לגבי התעללות רגשית. אפשר להגדיר אלימות, אך לא חייבים הגדרה כדי לדעת. אם אני חוששת מהרגע שהוא ייכנס הביתה וייראה שלא הכנתי מספיק אוכל, או שמשהו אחר יעצבן אותו, אם יש תחושה של איום ומועקה, מתח, דריכות, הליכה על ביצים, אלו תמרורי אזהרה, ואנשים לא סתם מרגישים כך. פחד לא מגיע משום מקום, ולא כי דמיינתי את זה. פחד מגיע כי אני במערכת יחסים שמערערת אותי. הייתי מתייחסת לפחד כמו לכוויה - כשאת מקרבת את היד לאש את לא סתם חשה צריבה. הצריבה מסמנת שמסוכן לך מדי, וצריך להרחיק את היד. הפחד הוא מעין 'אזעקת צבע אדום' ולכן צריך להקשיב לרגשות ולסמוך עליהם".

הסכנה הגדולה בהתעללות רגשית נובעת כאמור מאותו אובדן כושר שיפוט של המציאות והאופן המניפולטיבי שבו הצד הפוגע מצליח להטות את הדברים כך שתפסיקי להסתמך על התחושות שלך, בעוד התוקפן ממשיך להפוך את הקערה על פיה כל פעם מחדש, בצורה שתלך ותיעשה פחות ופחות מנומסת, ותוביל לוויכוחי סרק מעגליים אתו או איתה.