אחת הדמויות הנערצות ביותר על אנואר סאדאת, נשיאה לשעבר של מצרים, היה המורה שלו ללימודי אסלאם וקוראן בילדותו, השייח' עבד אל־חמיד. בכּותאב, חדר הלימוד הטחוב במסגד בכפר, לימד אותו אל־חמיד את שיעוריו הראשונים בידיעת הפסוקים ומשמעותם. סאדאת אהב את הלימוד ולא פחות מכך - אהב את מורהו.

באחד מביקורַי במצרים הלכתי לכור מחצבתו, מית אבו אל־כום. כפר צנוע בדלתא של הנילוס, שנראה כאילו הזמן עצר בו מלכת. שם נולד סאדאת, שם הכיר את רעייתו הראשונה שממנה התגרש לטובת ג’יהאן היפה, ובו גם החזיק מעון לאורך 11 שנות נשיאותו. שומר הבית, פתחי, סיפר לי בגעגוע עז על מקרה שקרה לו בשעת ליל עם כבוד הנשיא, בשנים שבהן כיהן בתפקידו. בלילות של סופי השבוע נהג סאדאת להותיר את מאבטחיו במעונו ויצא לענייניו. לילה אחד טייל פתחי ברחובות הכפר, ולפתע ראה דמות עוטה מצנפת נוקשת בדלת ביתה של אחת הזקנות. הייתה זו אלמנתו של עבד אל־חמיד. המבקר היה הנשיא בכבודו ובעצמו.

המשרת הנאמן חיכה כמה דקות מחוץ לבית עד לצאת נשיאו משם, ואז קרב אליו. “שאלתי אותו אם הכל כשורה”, סיפר פתחי, “הוא ענה בחיוב, ואמר כי הוא נכנס לסייע בדבר מה לאלמנה. הבנתי שהותיר בידיה סכום כסף שיעזור לה להתקיים. אחר כך הוא אמר לי – ‘ראית את הגמל?’ עניתי לו: ‘אף לא את רוכבו’”. זהו פתגם ידוע בעגה העממית. סאדאת, שנקט מעשה של מתן בסתר, ביקש לוודא כי משרתו לא יגלה לאיש מה ראה.

כונה “הנשיא המאמין"

בנובמבר 2017 ימלאו 40 שנה למסעו ההיסטורי של סאדאת לישראל. אותה נחיתה מפורסמת בשדה התעופה בן־גוריון הולידה שיחות שלום בנות שנה וחצי, ששינו את יחסי הכוחות באזור. ארבעה עשורים אחר כך מתברר כי סאדאת פעל אז, כמו בצמתים אחרים בקריירה שלו, חדור תחושה של שליחות דתית. אף שלא ניכר בהתנהגותו ובאורחותיו, סאדאת היה דתי מאוד. הוא התפלל חמש פעמים ביום וכונה “הנשיא המאמין”. עדויות שנאספו לאחר מותו מגלות כי האמונה הדתית הנחתה אותו בכל מהלכיו המדיניים, הפוליטיים והצבאיים. הוא התהלך עלי אדמות בתחושה חזקה שהאל שלח אותו לחולל שינוי בעולם הזה.

“לתפיסתו, ביום כיפור הוא יצא למלחמת קודש”, קובע שמעון מנדס, מחברו של הספר “הג’יהאד של סאדאת”. אל”מ מנדס, קצין מודיעין לשעבר, חקר תקופה ארוכה את סאדאת. הוא האזין לנאומיו בערבית, קרא ראיונות שלו ועל אודותיו ואסף עדויות מפי מקורביו. כולם הובילו אותו למסקנה כי ללא אמונתו החזקה בהשגחה העליונה, סאדאת היה נוהג אחרת בשלל סוגיות לאורך הקריירה הארוכה שלו.

“יש בערבית פתגם שאומר – ‘מי שלימד אותך אות אחת, תהיה עבדו כל חייך’”, אומר מנדס ל"מעריב". “בכל פעם שהוא חזר לכפרו לנוח, הוא היה הולך למורה שלימד אותו קוראן ושוהה במחיצתו. לפני החלטות קשות שקיבל כנשיא, נהג להתבודד במסגד. ביום שישי, ערב מלחמת אוקטובר (כיפור), הוא התבודד כמה שעות במסגד בכפר”.

מבין הישראלים, אחד מידידיו הטובים של סאדאת היה נשיא המדינה המנוח יצחק נבון. נבון ידע לדבר ערבית פלסטינית על בוריה, ובזכות מעמדו ומזגו הנעים נקשרו ביניהם יחסים הדוקים. נבון העיד כי באחד ממפגשיהם התוודה סאדאת בפניו כי ב־1942, בתקופת מאסרו בכלא באשמת חתרנות כלפי המנדט הבריטי, הוא חווה התגלות. “הוא אמר לי - קיבלתי מסר אלוהי”, ציטט נבון, “ובמסר ציוו עלי ללכת לעשות שלום”.

באוגוסט 2011, שנת ה־30 לרצח סאדאת, פגשתי את הנשיא החמישי בלשכה שהעמידה לרשותו המדינה בירושלים. לנבון היו זיכרונות רבים מסאדאת, ולפגישה הוא הגיע מצויד בדפים שעליהם העלה את זיכרונותיו ממפגשיו עם הנשיא המצרי. “סאדאת הדגיש בפני שהוא נולד ב־24 בדצמבר, עם שחר, כמו ישו”, נזכר נבון. “הוא ידע להתפלמס עם האחים המוסלמים בשפתם. יום אחד הוא קרא לאחד ממנהיגיהם, עומר תלמסאני, והזהיר אותו לבל יחריף את הצעדים נגדו. תלמסאני האשים את סאדאת שהוא כופר. 'אני כופר?' סאדאת ענה, 'לו הייתי כופר, האם אלוהים היה שם אותי בכיסא הזה? אתה כופר, ואם לא תחדל ממעשיך, אשליך אותך לכלא ואבוא לבקר אותך שם'”.

בתו של סאדאת כאמליה מאשרת את עוצמת אמונתו של אביה. כאמליה היא הצעירה מבין שלוש בנותיו של סאדאת מאשתו הראשונה אִקְבַּאל מאדי. “שלושה חודשים לפני הרצח, הוא אמר לי: 'את יודעת כאמליה, אני את שלי בעולם הזה עשיתי. יצאתי למלחמה והבאתי שלום. אני מוכן ללכת לעולם הבא, ומעתה, שאחרים ימשיכו את דרכי'. הוא נהג לומר שאלוהים עוזר רק לאלה שעוזרים לעצמם, והיה מצטט את הפסוק מהקוראן, ‘אלוהים לא ימיר את השורה על האנשים, אלא אם כן ישנו הם את אשר בלבם’ (סורת הרעם, פסוק 11)”.

השכר מהרדיו נתרם למסגד

תחושתו של סאדאת כי הוא נשמר בידי ההשגחה העליונה עשויה להסביר מדוע הוא העז לצאת למלחמת יום כיפור כמעט לבדו. סאדאת ידע כי לנשיא סוריה חאפז אסד היו שאיפות דומות למחוק את חרפת ששת הימים ולהשיב לידיו את רמת הגולן, אבל ראה בו סייען משני, ומראש לא שם בו את מבטחו. בביוגרפיה שלו, “החיפוש אחר העצמי” - שיצאה לאור בעברית ב־1978 ונשאה את הכותרת שתורגמה ל“סיפור חיי” - גילה סאדאת איזו קופה מרוששת הותיר לו קודמו גמאל עבד אל־נאצר, שהסתלק מהעולם שלוש שנים לפני פרוץ המלחמה.

“עם כניסתי לשלטון, עמדתי על האמת המרה”, כותב סאדאת, בתרגומו מאנגלית של אהרון אמיר, “זימנתי אלי את ד”ר חסן עבאס זכי, שהיה אז שר הכספים, ושאלתיו על המצב הכלכלי. הוא אמר בפשטות – האוצר ריק, ואנו פושטי רגל כמעט. איך זה קרה, חסן? ומה אתה עושה? האם לא סיפרת על כך לנאצר? שאלתי. ניסיתי לשחק בתקציב, ענה, להעביר סעיף אחד של הוצאות מחלק אחד למשנהו, אבל עכשיו אפילו זאת איני יכול לעשות”.

סאדאת הוסיף ולימד את קוראיו: “נחרדתי מאוד כשהתברר לי כי בעיית הנזילות שלנו מגיעה לידי כך שבקרוב אולי יקשה עלינו לשלם משכורות לחיילינו בחזית ולעובדי מדינה. אם אכן נגיע לידי כך, חשבתי, ואי אפשר יהיה לשלם להם – האם לא יערקו מהחזית? האם לא תתמוטט מצרים?”. בהמשך כתב סאדאת כי חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה הוא זימן את הקצינים למפגש עם ראשי המערכת המוניטרית בממשלתו, ושם נודע להם כי המשק ירד אל מתחת לאפס. בתנאים אלה הוא יצא למלחמה.

ב־16 באוקטובר, עשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה, עוד בטרם נכנסה לתוקפה הפסקת האש, הופיע סאדאת בפני הפרלמנט ונשא נאום בעל אופי של סיכום. שבע פעמים במהלכו הוא הזכיר את אלוהים. “בכל הנוגע אלי”, הוא אמר, “ניסיתי לקיים את הבטחתי לאלוהים ואת הבטחתי לכם לפני שלוש שנים בדיוק. הבטחתי לאלוהים והבטחתי לכם כי סוגיית שחרור האדמה הלאומית והטריטוריאלית היא המשימה הראשונה שלקחתי על עצמי, כאות נאמנות לעמנו ולאומה”.

שמעון מנדס מספר כי עדויות לאמונתו הדתית החזקה ולהערכתו הרבה את הדת נמצאות בכל פינה בביוגרפיה שלו. “אחרי הפיכת הקצינים ב־1952, הוא ניגש לנאצר ואמר לו: ‘איני רוצה תפקיד, תטיל עלי משימות ואני אבצע’. נאצר הטיל עליו להקים עיתון, וכך ייסד סאדאת את היומון 'אל־גומהורייה' (הרפובליקה), ואף ערך אותו בשנתיים הראשונות לקיומו. ניגשו אליו מרדיו קהיר והציעו לו להגיש תוכנית. השידור היה כה מוצלח, שמנהל הרדיו הציע לו תוכנית שבועית בת חצי שעה בתשלום. את השכר החודשי שלו מהרדיו, כמה מאות לירות, הוא לקח כמות שהוא ותרם למסגד בכפר”.

בזיכרונותיו כתב סאדאת: “מצאתי שהחבר הטוב ביותר שיכול להיות לו לאדם הוא אלוהיו. אם תאמין בו, הוא לא ינטוש אותך לעולם”. מנדס מספר כי למסקנה זו הגיע סאדאת בשבתו בתא מספר 54 בכלא בתקופת המנדט הבריטי.

בחר לתקוף דווקא ברמדאן

אף על פי שהיה אדוק כל כך, הוא שמר את אמונתו בתוכו פנימה. הוא היה מוסלמי בביתו. מיד לאחר שנכנס לארמון הנשיאות, בספטמבר 1970, הוא שיחרר אסירים מהאחים המוסלמים, כמחווה של רצון טוב. לימים יהיו בניה של התנועה הזאת אויביו הגדולים ביותר, המסיתים הראשיים להדחתו, ובדיעבד גם אלה שרצחו אותו. בנאומו האחרון לפני הירצחו קבע סאדאת, “לַא סיאסה פי אלדין ולַא דין פי אלסיאסה”. אין מקום לפוליטיקה בדת, ואין מקום לדת בפוליטיקה. מנהיגי האחים התווכחו עם עמדתו. “דת הוא פוליטיקה”, אמרו לו בזעם, “ופוליטיקה היא דת”.

“המלחמה פרצה בעשרה בחודש הרמדאן”, מספר מנדס, “ביום חמישי, יומיים לפני פתיחתה, הוא הורה למפקד צבאו לחדול מן הצום ולהתחיל לאכול. הידיעה הגיעה למערכת המודיעין בישראל, אבל איש לא ייחס לה חשיבות. לו היו מבינים אצלנו את משמעות שבירת הצום, היו נדלקות נורות אדומות. זה כמו להסיר את רשתות ההסוואה מטנקים וממטוסים”.

מנדס סבור כי סאדאת יצא למלחמת יום כיפור בהרגשה כי הוא מפקד במערכה ג’יהאדיסטית, כלומר, מערכה בשליחות האל ובהשגחתו. הצידוק למעשה היה השבת האדמה הגזולה. רק מי שיוצא למלחמת קודש, לפי החוקר הישראלי, חש שמותר לו להפר את הצום. ואכן, בספרו כתב סאדאת: “המשימה היסודית הייתה למחות את החרפה ואת ההשפלה שנבעו ממפלת 1967. סברתי שיהיה זה מכובד בשבילנו פי אלף אם ייקברו 40 אלף מבני בכוחות המזוינים, ואני בכללם, תוך כדי צליחת התעלה, מאשר אם נשלים עם חרפה והשפלה מעין אלו”.

מנדס: “שם הקוד הראשון שהוא בחר למלחמה היה ‘צריחים גבוהים’. בהמשך שינה אותו ל’מערכת בדר’, כינויו של הקרב הראשון של מוחמד. המטכ”ל בא והציע לו שני תאריכים מועדפים לפרוץ המערכה מבחינת תנאי הגאות והשפל בתעלה. משניהם הוא העדיף את המועד שחל ברמדאן”.

כשרבין נבחר לכהונתו הראשונה כראש ממשלה, הוא חיבר מכתב אישי לסאדאת והפקיד אותו בידי קיסינג’ר. באיגרת כתב רבין כי הגיע הזמן להפסיק את מרחץ הדמים, וכי הוא מתחייב לקבל החלטות קשות. קיסינג’ר העיד לימים כי סאדאת קרא את האיגרת בפניו והחל לדמוע. “הוא אמר”, לדברי מנדס, “’ליום הזה חיכיתי כל חיי’. אבל למרות התרגשותו, הוא לא עשה דבר, כי ב־67’ רבין, רמטכ”ל ששת הימים, הכה את מצרים שוק על ירך. הוא לא רצה ללכת למפקד הצבא הישראלי בששת הימים ולבקש ממנו נסיגה מהשטחים שכבש. הוא חיכה וידע שזה יגיע”.

ב־8 באוקטובר 1981, שמונה שנים לאחר אותה מערכה, נערך בקהיר המצעד הצבאי השנתי לציון ה”ניצחון”. המצרים רואים במערכה ההיא ניצחון לא בגלל שצה”ל ספג בה מהלומה, אלא בגלל שהיא השיבה להם את סיני. סאדאת ישב כמנצח על הבמה, לצדו עשרות אורחים וחברי ממשלה, וצפה בכלי המלחמה ובמטוסי הקרב שנעו לפניו על המסלול. ארבעה לובשי מדים, קצין ושלושה חיילים, יצאו מבין השורות, הסתערו על הבמה ופתחו באש. סאדאת הזדקף לעומתם, כי חשב שהם באו לקדמו בברכת שלום. הוא ספג כמה כדורים, איבד דם רב, ומת. נבואתו לבתו כאמליה התגשמה. הוא הסתלק מהעולם מוכן ומזומן, לאחר שהשלים את מלאכתו.

סאדאת נקבר כמאה מטרים מאותה במה. על מצבתו נכתב “גיבור המלחמה והשלום”. ההיסטוריה חזתה בכמה מנהיגים גדולים שהשתמשו באמונה הדתית שלהם כדי לחרחר מלחמה. סאדאת ראה בה אמצעי להשגת שלום. לעמו, כמובן.

האמונה באל הובילה את סאדאת למלחמה עם ישראל - ולשלום

יותר ויותר עדויות שנאספו לאחר מותו של נשיא מצרים לשעבר, מגלות מוסלמי אדוק מאוד שנהג לאורך כל תחנות חייו כמי שנשלח בידי האל, גם כשניהל את ענייני המדינה