בחירות באמריקה הן תהליך ארוך, מייגע. תחילתן שנתיים קודם, ויש שיאמרו קצת יותר. המשכן שנה קודם, לקראת תחילת הבחירות המקדימות. אחר כך בא קיץ, ובחירת סגני נשיא, ואז ועידות, וסתיו, ואיתו עצרות, ועימותים, ודפיקות על הדלת, שלטים בחצרות, טלפונים לפעילים.
כל זה היה השנה, אבל רק מעט. הנה אירוניה של הגורל: הבחירות אולי הכי מסעירות בעשורים האחרונים – לפחות את הציבור, שמתייצב בהמוניו להצביע – הן גם הכי שקטות בעשורים האחרונים. אולי הכי שקטות אי פעם. בחירות בזום. בחירות על המסך בלבד. בחירות בריחוק חברתי.
נכון לאתמול, יום ראשון, יותר מ־90 מיליון אמריקאים כבר הצביעו, כשני שלישים מסך כל המצביעים לפני ארבע שנים. ויום הבחירות עוד לפנינו. ממילא, הציפיות השנה הן לשבירת שיא בשיעור המצביעים. אולי שיא של 100 שנה. אולי יותר. זה תלוי, בין השאר, בשאלה מה בדיוק סופרים: את שיעור המצביעים מכלל האוכלוסייה הבוגרת, מכלל האוכלוסייה הזכאית להצביע, או מכלל המצביעים הרשומים.
אם מדובר על שיעור הזכאים, השיא של 50 השנים האחרונות שייך לבחירה ההיסטורית בין ברק אובמה לג’ון מקיין ב־2008. קצת יותר מ־61% מהמצביעים באו להכריע בעד הנשיא השחור הראשון. אם מדברים על שיעור מתוך כלל המבוגרים, צריך לחזור לאחור, לשנות ה־60, כדי למצוא 60%. וכדי למצוא 65% - עד לבחירות 1908, שהעלו לשלטון את ויליאם הווארד טאפט. השנה מדברים על אפשרות של שיא חדש.
זה לא בגלל עצרות ענק שהלהיבו את הבוחרים. ביידן כמעט איננו מופיע בציבור, טראמפ עורך עצרות גדולות, אך לא קרובות בגודלן לאלה שערך הכוכב העולה אובמה בשנת 2008. אגב, ספרו הבא של הנשיא הקודם, “ארץ מובטחת”, מתוזמן להופיע בעוד שבועיים, באמצע נובמבר. אולי לאחר שיורש־יורשו כבר ייקבע, אולי עוד בעיצומו של קרב משפטי וחברתי על זהות הנשיא. הספר יודפס, במהדורה ראשונה, ב־30 מיליון עותקים.
חזית מאוחדת
אובמה ניהל קמפיין קשה ומתוח כאשר התמודד לראשונה על המועמדות. הוא היה הסוס השחור במרוץ נגד הילרי קלינטון. ג’ו ביידן ניסה גם הוא, ופרש ב־3 בינואר. מיד לאחר שהתברר, בבחירות המקדימות באיווה, שאין לו תומכים. גם השנה לא הלך קל: הוא הוכה באיווה על ידי הסנאטור ברני סנדרס. אחר כך גם בניו המפשייר. אחר כך גם בנבאדה.
אלא שהפעם לא מיהר לפרוש. אחרי פברואר קשה, בא מרץ. כבר בתחילתו, סופר טיוזדיי, ביידן ניצח במספיק מדינות כדי להבהיר שהמשחק השתנה. במסצ’וסטס, באוקלהומה, בווירג’יניה. אומנם בקליפורניה הגדולה רשם הפסד, אבל ניצח בטקסס. ושבוע אחר כך גם במישיגן ובמיזורי. סנדרס נשבר בתחילת אפריל.
זה בטח קצת כאב, אבל לא כמו ההפסד של סנדרס לקלינטון. לפני ארבע שנים עפו גצים, התפתחה יריבות מרה. הפעם לא. אולי בגלל שסנדרס קצת הזדקן, אולי בגלל שביידן היה חכם דיו לשמור על טון מתון יותר. כך או כך, המפלגה הדמוקרטית, שיש בה כוחות שונים המושכים מי למרכז ומי לשמאל העמוק, הצליחה לשמור על חזית מאוחדת. עד כדי כך מאוחדת, שביידן בחר את אויבתו המסוכנת ביותר לסגנית נשיא.
אם היה רגע במהלך מערכת הבחירות שבו נראה מסכן וחבוט, שבו באמת נדמה היה שנגזר גורלו להפסיד גם בפעם השלישית שהוא מנסה להיות נשיא, זה היה בעימות הקשה של המפלגה עוד הרבה לפני תחילת ההצבעות, ביוני של השנה שעברה. האריס תקפה את ביידן על בריתות עבר פוליטיות שכרת עם סנאטורים גזענים מהדרום. בעצם, רמזה שלמצביעים השחורים – גרעין מרכזי של תומכי המפלגה הדמוקרטית – צריכה להיות בעיה איתו. אבל בדרום קרוליינה, המדינה שהצילה את ביידן לאחר שרשרת ההפסדים בפברואר, המצביעים אותתו שהם סבורים אחרת. יותר מ־60% מהם הצביעו לביידן ואפשרו לו ניצחון ראשון ימים ספורים לפני הצונאמי של סופר טיוזדיי.
ביידן הבטיח כבר בשלב מוקדם בקמפיין שלו למנות אישה כסגנית. אחרי האכזבה של קלינטון לפני ארבע שנים, המפלגה עדיין חולמת לשבור את תקרת הזכוכית. התפשטות מחאת השחורים באמריקה, בעקבות מותו של ג׳ורג׳ פלויד, הטתה סופית את הכף לכיוון של אישה שחורה. פעמיים כי טוב. האריס נבחרה לתפקיד. בכך הבטיחה שגם הפעם, כמו בכל מערכות הבחירות הקודמות, יוצב כרטיס דמוקרטי מגוון מול כרטיס רפובליקני חדגוני. זו מפלגת המיעוטים והנשים – עם ביידן הקתולי והאריס – וזו מפלגת הלבנים הפרוטסטנטים, עם דונלד טראמפ ומייק פנס. זו מפלגת העתיד – לפחות כך מרמזת הדמוגרפיה של אמריקה – וזו מפלגת העבר.
בצד הרפובליקני לא היו הרבה שאלות. קולות מהוססים על אפשרות להצבת מועמד מתוך המפלגה שירוץ מול טראמפ - מהלך לא שגרתי, אך גם לא חסר תקדים (ראו טד קנדי נגד הנשיא המכהן ג׳ימי קרטר ב־1980) - נעלמו בשלב מוקדם למדי. לא שהיו חסרים מועמדים שהיו שמחים לעמוד לבחירה במקום טראמפ. מועמדים יש – בוחרים אין. הציבור התומך במפלגה הרפובליקנית נשאר ברובו נאמן לטראמפ. הסקרים לימדו שכל מי שיעז להתייצב מולו - יחוסל במהרה. אז אף מועמד שיש לו משקל לא התייצב. לא מיט רומני, המועמד המנוצח של 2012 והסנאטור מיוטה, שהוא אחד ממבקריו החריפים של טראמפ. לא ג׳ון קייסיק, מושל אוהיו לשעבר ומועמד לשעבר, שעל פי השמועה אמור לקבל משרד בממשל הדמוקרטי של ביידן.
טראמפ הצליח לשמור על נאמנות של רוב בוחרי מפלגתו למרות שהיה אחד הנשיאים הכי פחות אהודים בתולדות אמריקה. מי היה פחות פופולרי ממנו? ג’ימי קרטר, קצת לפני ההפסד לאחר קדנציה אחת. ג׳ורג׳ בוש האב, קצת לפני ההפסד לאחר קדנציה אחת. לינדון ג’ונסון, בחודשים שקדמו להחלטתו לא להתמודד שוב. טראמפ הפסיד בספירת הקולות של כלל האמריקאים לפני ארבע שנים, ומעולם לא חצה את קו 50% האהדה. קלינטון הגיע בשיא ל־60% . קרטר ל־70%. שני הבושים, שהיו נשיאים של מלחמות (עיראק ועיראק), עברו בהרבה את ה־80%.
ובכל זאת, טראמפ מתייצב שוב על קו הזינוק, אחרי קמפיין לא לגמרי מסודר, שכלל, כמקובל, ציוצים לאין ספור, ועידה מאורגנת, אבל בזום, מחלה פתאומית, שביטלה את העימות השני, אחרי עימות ראשון שבו היו בעיקר צעקות וגערות, וסירוב מתמשך ללבוש מסיכה נגד וירוסים.
טראמפ של הקמפיין השני לא שונה בהרבה מזה של הקמפיין הראשון. מי שהשתנתה בינתיים זו אמריקה, והשתנתה זהות המועמד שמולו, והשתנה כמובן גם המצב. קצת קשה לעורר שנאה של ממש לביידן, המעט אנמי. קלינטון הייתה מטרה עסיסית הרבה יותר. קצת קשה יותר להביא אנשים לעצרות, כי חלקם מעדיפים להישאר בבטחה בביתם.
חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד טוענים שהופעותיו הפומביות של הנשיא בכמעט 20 עצרות גדולות הובילו להדבקה של כ־30 אלף אמריקאים, ולמותם של כ־700. אם כי ראוי לומר שזה איננו מאמר אקדמי אלא עבודה בהתהוות, שעדיין לא עברה בחינה מעמיקה של עמיתים דקדקנים. הבית הלבן הדף את הפרסום כמהלך פוליטי. ובכל מקרה, גם מי שמוכנים להסתכן ביציאה מהבית מעדיפים לעתים להשקיע את הזמן בקלפי. מה הטעם לבוא לעצרת כאשר ההצבעה כבר נערכת? כמעט 2.5 מיליון בוחרים כבר הצביעו באריזונה נכון לשבת האחרונה. זו מדינת מפתח שטראמפ הופיע בה כמה פעמים בשבוע שעבר.
בלי אפקט הוואו
כך או כך, גם בהינתן עצרות וכנסים, לטראמפ קצת קשה יותר לנווט את סדר היום לנושאים הנוחים לו, כי סדר היום נקבע על ידי רופאים שמדווחים על מספרי נדבקים ומתים. וצריך לומר: גם אפקט הוואו כבר אינו חזק כשהיה. כולם התרגלו לטראמפ, ללשונו המשתלחת, לבדותות שהוא מפיץ בלי להסמיק בהופעותיו. מי שטרח לצפות בהן, גם בשבועות האחרונים, יכול לזהות שהוא עודו מועמד כריזמטי, ממסמר. יש לו בקצה הציפורן איכויות של כוכבות שביידן לא ילמד אף פעם. אבל החידוש פג. ארבע שנים של שטף בלתי פוסק הפכו את ההופעה לקצת ארוכה מדי. ובהדרן העשירי נדמה שהקהל, או לפחות חלקו, מבקש ללכת הביתה.
זו הופעה מבדרת, אבל לא זולה. על פי הערכות, הסכום שיעלו הקמפיינים של בחירות 2020, לנשיאות ולקונגרס, יהיה כ־14 מיליארד דולר. זה בערך כפליים ממה שעלו הבחירות הקודמות. ההבדל עשוי ללמד על התוצאה – אם כי הבחירות רק מחר, ולכן כל הימור הוא בעירבון מוגבל בלבד. ב־2016 הוציאו רפובליקנים ודמוקרטים סכום דומה. השנה הדמוקרטים מוציאים הרבה יותר. כלומר, מגייסים הרבה יותר. כלומר, מרגישים דחיפות גדולה יותר לנצח. נכון לאמצע אוקטובר, כשבעה מיליארד הוציאו הדמוקרטים, מול ארבעה מיליארד שהוציאו הרפובליקנים. כמחצית מהסכום הולך להתחרות על הנשיאות, המחצית השנייה לחברי בית הנבחרים, ובעיקר למרוצים לסנאט, שגורלו תלוי על חוט השערה.