עודנו עושים את סוכות, איש תחת גפנו ותחת הסכך שלו, התבשרו המצרים על מותו של מוחמד חוסיין טנטאווי. אין קצין או איש מודיעין ישראלי ששמו זר לו. חלקם אף הכירוהו אישית. ה"מוּשִיר" (פילדמרשל) טנטאווי כיהן 21 שנה כמפקד הכוחות הלוחמים ושר ההגנה של מצרים. הוא היה איש סודו של חוסני מובארק ופטרונו של יורשו סיסי.

למרות הערצתו של מובארק אליו, היה טנטאווי הדמות המרכזית שדחפה את נשיאו לפרוש בפברואר 2011 בלחץ ההמון. מובארק הסכים ללכת הביתה, וטנטאווי, בלית ברירה, נטל את מקומו כריבון הזמני. הוא היה דמות מרתקת, נחבאת אל הכלים, שחייו נכרכו בדברי ימיו של הצבא המצרי מתקופת גמאל עבד אל־נאצר ועד לעידן הנשיא הנוכחי סיסי.

בקיץ 2012 נרשם רגע מיוחד בקהיר. לארמון הנשיאות נכנס בפעם הראשונה נציג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי. שמונה עשורים חתרה התנועה לרגע הזה, אבל תמיד עמדו הקצינים כצוק איתן וחסמו את דרכה לשלטון. והנה מעניקים הקצינים לנציג הבכיר שלהם כרטיס כניסה לגיטימי לארמון. מורסי נכנס לתפקידו ב־24 ביוני, מלא עזוז וכוונות טובות להיות נשיאם של כל המצרים.

שבועות מעטים אחרי כניסתו לתפקידו, יצא פתע דוברו והודיע לציבור כי הנשיא הטרי הוציא את הפילדמרשל לגמלאות. הידיעה תפסה כותרות ראשיות ברחבי העולם, אך מעטים ידעו מה הסתתר מאחוריה.

מורסי (צילום: רויטרס)

מורסי היה צֶלֶם בהיכלו של המשטר. הוא מונה בהליך בחירות מבוים ובהסכם בין הצבא לבין האחים המוסלמים. הרחוב סער במהומות ושפיכות דמים, וכדי להפסיק את הכאוס החליט הצבא לתת לאחים זכות כניסה לארמון הנשיאות. הצבא ידע כי לאחר התייצבות המצב יחזרו בהם הקצינים וישיבו לעצמם את רסן השלטון. מורסי היה נטול ניסיון בניהול ספינת הענק הזו, ונציגו של ממסד עוין לצבא. סיכוייו להצליח היו קלושים, והסוד היה שהוא תוכנן לכהן בתפקידו באופן זמני.

והנה, קם מורסי יום בהיר אחד, והוא, נשיא מהאחים המוסלמים, שולח הביתה את הגיבור הלאומי. זה היה מהלך פרובוקטיבי ובלתי נתפס מצדו. אבל מורסי לא היה זה שהדיח את טנטאווי. מאחורי הקלעים פעלה בחשאי חבורת קצינים צעירים במועצה הצבאית העליונה. בראשם ראש המודיעין הצבאי, קצין אלמוני לציבור בשם עבד אלפתאח א־סיסי.

סיסי היה תלמידו של הפילדמרשל והעריצו עד מאוד. בעצה אחת עם טנטאווי, שהיה אז בן 76, החליטו הקצינים לשלוח הביתה את הלוחם הוותיק, כדי שיוכלו ליטול את סמכויותיו ולפעול כפי שתכננו. מאחר שהצבא שלט במערכת התביעה ובבתי המשפט, הובטח לטנטאווי כי בניגוד לנשיאו מובארק, לא יאונה לו כל רע.

הקצינים דרשו ממורסי לקחת על עצמו את האחריות לצעד, כדי שלא ייראה הדבר כהפיכה פנימית אלא כצעד המצוי בסמכות הנשיא. למורסי לא השתלם להתנגד. זו הייתה הצגה כתובה היטב שבה כולם מרוויחים. סיסי טיפס לעמדת זינוק לנשיאות. טנטאווי זכה בפרישה חלקה, ומורסי, מבחינתו, קיבל נקודות בציבור כמי שהסיט מן הדרך עוד אחד מסמלי המשטר הישן.

מג"ד בחווה הסינית

סיסי לא בזבז זמן. הוא וחבריו החלו לבנות את התיק למורסי, עד שהדיחו אותו באבחת חרב שנה לאחר מכן והשיבו לעצמם את רסן השלטון. כך נסללה דרכו של סיסי לראש הפירמידה, ותם הפלירטוט הקצר של האחים המוסלמים עם ארמון הנשיאות. סיסי כיהן כמנהיגה הזמני של מצרים למשך כשנתיים, ובמאי 2014 הפך לנשיא בעקבות הליך בחירות רשמי. טנטאווי סיים את חייו בשלווה ובנחת בחיק יקיריו.

"איבדתי היום אב ומורה, ואזרח קנאי למולדתו", ספד סיסי לטנטאווי עם היוודע דבר מותו. אף שלא כיהן רשמית ככזה, עבור הממסד הצבאי המצרי, טנטאווי היה כמו נשיא. סמכותי, אהוד ופטריוט עם קבלות.

נשיא מצרים א-סיסי (צילום: רויטרס)
טנטאווי לחם נגד ישראל בשלוש מלחמות, ובכולן נפצע. ממבצע קדש ועד יום כיפור. ב־73' פיקד על גדוד בחווה הסינית. ב־1991 מינה אותו מובארק לשר ההגנה ומפקד הכוחות הלוחמים, ולאט ובבטחה הפך לדמות החשובה ביותר במטבחון של הנשיא. עמוס גלעד, שהכיר את טנטאווי אישית, מספר כי מובארק היה נמס בראותו את הקצין הבכיר.

גלעד תיאר באוזניי השבוע דמות ערכית, קצין וג'נטלמן כמו פעם. הצבא המצרי, כידוע, חולש על אדמות ומפעלים, ולמעשה משמש גוף עסקי מהגדולים במשק המצרי. טנטאווי, לדבריו, יכול היה להתעשר מכך, אבל בקושי עשה לביתו.

עמוס גלעד, ראש האגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון (צילום: ששון תירם)

"זה בנאדם ברמה של מנהיגים", סיפר גלעד, "הוא אמר, 'אתה יודע מה זה בשבילי לדבר איתכם? קשה ביותר. אבל השלום הוא הכרעה אסטרטגית, ואני מכבד אותה'. הוא חשב כי עד שהשלום הזה יופשר ויהיה כמו שצריך, יעברו הרבה מים בנילוס. מאז היחסים התפתחו הרבה יותר. סיסי מזכיר אותו. גם הוא אדם קשוח, אומר מה שחושב, ישר ובלי סמול טוק".

גלעד מבטא בדבריו את הפער בתפיסת השלום בין ישראלים למצרים. ברור שהם רוצים לא פחות מאיתנו בשלום הזה. הרי הם חתמו עליו מרצון ומאז מגינים עליו מבחירה. אבל פצעי המלחמות בלבם עמוקים, והם מגלידים לאט. התמסרותם האטית לשלום הזה מייצרת עבורנו את תחושת הקרירות. אנו, הישראלים, בדיוק להפך. תנו לנו שלום יציב, ומיד ניפול בזרועותיכם. אולי גם נשכח לכם דבר או שניים, כאהוב שראשו סחרחר.

ב־9 בספטמבר 2011, עת כיהן טנטאווי כנשיא בפועל, התנפל המון אלים על שגרירות ישראל בקהיר ואיים לבצע לינץ' בשישה שליחים. ראש הממשלה נתניהו התקשר לטנטאווי ודרש ממנו להורות לחייליו לפעול. טנטאווי לא השיב. נתניהו גייס בבהלה את הבית הלבן, וגם את פניותיו של שר ההגנה, ליאון פאנטה, קהיר השיבה ריקם.

רק לאחר שעות ארוכות ותביעה אמריקאית ברורה מן המצרים לעשות את הדרוש, הורה הפילדמרשל לשלוח כוח חילוץ. קומנדו מצרי שלף את השישה מתוך הבניין, זמן קצר לפני שההמון הצליח לפרוץ את דלתותיה המבוצרות של השגרירות. האירוע ההוא יכול היה להידרדר לא רק לכדי לינץ' בשליחים הישראלים, אלא גם למשבר חסר תקדים ביחסי קהיר וירושלים.

אם תיכתב הביוגרפיה על פילדמרשל טנטאווי, מן הסתם יוקצה בה פרק מיוחד לתפקיד שמילא בימיו האחרונים של מובארק בתפקידו. גם עבורו היו אלה ימי מבחן. המחאה האלימה הגיעה לשיאה, ורחובות קהיר בערו בדם ואש. שליטים רבים במצבים אלה השתמשו בצבא ככוח המגן הפרטי שלהם, והורו לקצינים לפתוח באש לעבר המפגינים. כך עשה אסד לאורך שנות המלחמה, כך נהג קדאפי, וזה מה שעשה מלך בחריין, בסיוע צבא סעודיה, בהתמרדות שפרצה ב־2011.

במצרים הצבא הוא צבא העם, וכאשר מפקדו העליון, טנטאווי, נדרש להחליט מי חשוב יותר, המנהיג או אחדות הצבא - הוא פסק לטובת הצבא. טנטאווי, כך לפי העדויות שפרסמו לימים בכירי השלטון, הבהיר למובארק כי המשחק נגמר. הטנקים לא יקבלו פקודה לשפוך דם מפגינים לעיני המצלמות.

במותו השבוע הלך לעולמו האחרון בראשי המשטר המובארקי. ראש המודיעין הכל־יכול עומר סלימאן מת חולה ובודד בארה"ב, שבועות ספורים אחרי כניסת מורסי לארמון הנשיאות. חוסני מובארק דילג מעל סדרת משפטי הראווה שנערכו לו, ומת זכאי לפני כשנה וחצי. אתמול הלך עמוס גלעד וחתם בספר התנחומים שהוצב בשגרירות מצרים בתל אביב. כאשר גנרל ישראלי סופד למפקד מצרי, אין זה דבר של מה בכך. היו ימים שבהם כל חינוכו ועתותיו של טנטאווי כוונו לפגוע בחיילים ישראלים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

מהמלחמות נגד ישראל ועד עליית א-סיסי: מצרים נפרדה מגיבור לאומי

ארץ הנילוס חלקה השבוע כבוד אחרון לפידלמרשל טנטאווי, איש הצבא הבכיר ושר ההגנה לשעבר, שמת בגיל 85. לקצין הוותיק, שגרם למובארק ללכת הביתה, היה חשבון ארוך עם ישראל