ה"מפנה בהיסטוריה של אירופה", כפי שהגדיר אותו נשיא צרפת עמנואל מקרון, המאוכזב מכישלון שליחותו, כרוך תחילה במפנה בתולדות אוקראינה. ועם כל הכבוד לעמידתם האיתנה של הכוחות האוקראיניים ביום המערכה הראשון, נראה שמפנה זה, למרבה הצער, קרוב.
הפלישה לאוקראינה התרחשה בדיוק לפי התסריט שדלף לשירותי הביון האמריקאיים, שזה המקום להחזיר להם את כבודם, אחרי כל הספקות שהוטלו בהתרעות ובסיפורי האימים שעליהם חזרו מנהיגי ארה"ב. העולם גילה לתדהמתו שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין משקר במצח נחושה - בלי להניד עפעף.
אבל צריך בכל זאת גם להאמין לו לפעמים, או לפחות לכוונתו, כשהוא ממשיך לטעון שלא מדובר בפלישה, אלא בהחלפת שלטון נאצי (בראשות נשיא יהודי) והפיכת אוקראינה למפורזת. הדרך היחידה לעשות זאת היא שינוי בראשות המדינה, מה שפוטין חלם לעשות מאז סילוקו של מקורבו ויקטור ינוקוביץ', שאותו כינה אחר כך "רכרוכי".
וכדי לעשות זאת, צריך להשתלט על קייב או לכפות עליה כניעה, כפי שכפה כניעה על טביליסי בירת גיאורגיה, כשצבאו נעצר 40 קילומטרים ממנה במלחמה הקודמת על יצירת טבעת אוהדת סביב ממלכתו הנבנית מחדש.
הברירה היא בין כניסת כוחות לבירה עצמה, שממנה הוא מעדיף להימנע, להפיכה באמצעות "גיס חמישי", שכפי שטוענים הסיכוי לה הוא חלש עד לא קיים. הסכנה לשפיכות דמים ממילא הוטלה מראש על האוקראינים.
אבל אולי הרוב הדומם, שהוכיח גם אתמול שברצונו להמשיך לעבוד, יירתע ממנה. אלה שרצו לעזוב נסעו אתמול בשיירות מערבה. הצבא האוקראיני, עם כל גבורתו, יכול אולי לעכב את הרוסים עוד כמה ימים, בלי חיל אוויר ומערך נ"מ, והחשש הוא שהמערב המאוחד, שידע לצפות את מה שמתרחש, יצטרך לצפות גם בסוף המשחק - כשהוא חמוש רק בסנקציות.