במלחמה הזאת, בצד האוקראיני שאנחנו מסקרים רובנו ככולנו, מדברים על האויב, אבל לא איתו, וגם לא רואים לו את הלבן בעיניים, פרט לתושבי הערים הכבושות והמיוסרות שיכולים להעיד על כך. הוא זה שמטוסיו מזמזמים באיום מעל לראשך ומטילים פצצות בכל מקום שהוא רוצה. הוא זה שמשגר טילים ממרחק של מאות קילומטרים שמתפוצצים לא רחוק ממך, מעירים אותך בלילה, מורידים אותך למקלט וגורמים לך לרוץ לחפש ולתעד את התוצאות. הוא זה שצולף מרחוק במי שמתקרב יותר מדי לקו החזית למרות איסור שלטונות הביטחון או באזרחים חפים מפשע במסדרונות ההומניטריים.
מצד אחד, הצבא הרוסי רב העוצמה מצויד בטילים מדויקים, במפציצים מתקדמים ומאיימים ובכוח גרעיני שהועמד במצב הכן. מצד שני, החיילים הרוסיים כפרטים, שטוענים שלא סופרים אותם, ממש בנוסח מתקפת הנגד של המרשל ז'וקוב במלחמת העולם השנייה. מלחמת אוקראינה החזירה אותנו למחצית המאה שעברה, והדוברים האוקראינים מנסים לשכנע אותנו שהחיילים הרוסים אכן עדיין תקועים שם.
מספרים לנו למשל שקצינים שנהרגו או נפלו בשבי היו מצוידים במצפן ובמפה, לפעמים אפילו לא טופוגרפית, אלא כזאת שמשמשת תיירים, ובפתקים עם רשימת המטרות. אנחנו רואים אותם כשהם שבויים, חלקם פצועים ועייפים, שמוסרים את הפרטים המקובלים על זהותם. חלקם, כפי שכבר תיארנו, הוצגו במסיבות עיתונאים שבהן הם מכים בדרך כלל על חטא ומביעים חרטה על מעשיהם ועל כך ששמעו בקול שולחיהם. הם חיילים מקצועיים, נראים ונשמעים בדרך כלל רהוטים ומודרניים. לעתים קרובות דוברי אנגלית טובה. ממש לא מסתדרים עם אופייה "המיושן" של המלחמה, שהופכת למלחמת התשה עם כתישה איטית של ערים.
אבל העדויות מתרבות על המורל הנמוך של הצבא הרוסי ועל בעיות לוגיסטיקה ואספקה שתקעו, למשל, את שיירת הענק בדרך לקייב. האוקראינים מזנבים בשיירות. אצלם הרוח הפרטיזנית של המאה שעברה דווקא מתאימה לנחיתותם האסטרטגית ולשיטות הלחימה שהפתיעו ועיכבו את הרוסים. החיילים כפרטים, אומרים לנו גורמים ביטחוניים, אינם חשובים כלל. אם קר להם או שהם רעבים – המפקדים שלהם שולחים אותם לבזוז את החנויות שעוד נותר בהן משהו. יש לציין כי מעט מאוד עדויות הגיעו אלינו על כך.
גם המצב הפסיכולוגי שלהם בכי רע, מסתבר. הבטיחו להם מלחמה של שלושה־ארבעה ימים, והיא נמשכת ורחוקה מהכרעה. מעל הכל, הבטיחו להם שיתקבלו בשמחה, ואפילו באהבה, על ידי "הילידים" הנאנקים תחת עול הכובש הנאצי - והם מתקבלים ככובשים שנואים, כנאצים של ימינו. הם לא התכוננו למספר הקורבנות הגדול (שני הצדדים מוסרים נתונים רחוקים אלה מאלה). גם מטרות המלחמה משתנות בהתאם לנסיבות. האם הדוב הרוסי לא התעורר כראוי מתנומת החורף שעדיין לא נגמר, וכשפקח סוף סוף את עיניו, כמו בסרטי המדע הבדיוני, מצא את עצמו הרחק בתוך המאה שעברה?