“נקווה שבחג הפורים נראה גם את המן של ימינו תלוי על עץ”, אמר לי רב מהעיר דנייפרו, שעשה את דרך החתחתים ברכבת העמוסה עד אפס מקום ללבוב, עייף ומיוזע, עם משפחתו הגדולה.
אתמול ערכו בבתי כנסת באוקראינה את תפילות פורים, בין אזעקות והדי פיצוצים, עם ארגזי מצרכים, כולל אוזני המן, שהוכנו ונצברו מראש. בקייב לנו יהודים לא מעטים בבית הכנסת המרכזי במהלך היממה וחצי של העוצר שהוטל על העיר, כדי להיות מוכנים לחג.
ולדימיר פוטין, המן הרשע של ימינו, עדיין לא נתלה, והמערכה ההרסנית והמדממת שכפה על אוקראינה נמשכת. עם זאת, המסיכות שניסה לעטות על פניו - נופלות זו אחר זו.
“המבצע המיוחד”, שאמור היה להימשך ימים ספורים, הפך לשקיעה בשלג, בבוץ ובנבכי היער האוקראיני. שקיעה רצופה בפגיעות ואבידות. החל בגנרלים הבכירים, שארבעה מהם נהרגו עד כה, בין היתר משום שמערכות הקשר לא פעלו והם נאלצו לחלק הוראות בשטח; ועד לחיילים צעירים, שהתגייסו לפני שבועות אחדים ולא יידעו לעולם, כמו משפחותיהם, מדוע נגדעו חייהם הצעירים.
המכונה הרוסית המשומנת חרקה, והעם האוקראיני, שפוטין התיימר לשחרר מה”נאצים”, קידם את פני חייליו בשנאה. הם לא חששו להפגין נגד הכובשים בחרסון, שנכנעה בקרב, ולזעוק מול העולם את כאבם במריופול החרבה. גם המחאה ברחבי רוסיה גדולה מהצפוי, למרות מסך הצנזורה שהורד.
האוקראינים, שלא גילו התנגדות רבה במלחמת קרים, ושהוכו באכזריות בדונבאס ב־2014, מהווים הפעם יריב עיקש ומטיל אימה על החיילים הרוסים, שהבטיחו להם מערכה קלה. הם מזנבים ביחידות הרוסיות המגושמות, במבצעים פחות או יותר מאורגנים, כדרך הפרטיזנים.
הצבא הרוסי, כפי שכבר הוכח בעבר, אינו ממהר להסתבך בקרבות פנים אל פנים בשטח בנוי, ומעדיף הפגזות והפצצות של “ריכוך” - לעתים קרובות חסרות הבחנה. הניסיון הרוסי לשחק את תפקיד הכבשה או כיפה אדומה לא הטעה את דעת הקהל הבינלאומית. אמצעי התקשורת של ימינו מאפשרים עדויות ישירות של הקורבנות ממקום ההתרחשות, והעיתונות עושה כמיטב יכולתה. שיני הזאב נחשפו.
העיצומים שננקטים נגד רוסיה מכאיבים יותר ויותר. והגרוע מכל, שנים רבות של דרך מאומצת בחזרה לחיק משפחת העמים נמחקו לתקופה ממושכת. פוטין עצמו כבר הצטרף לגלריה המפוקפקת של גדולי הרשעים בכל הדורות, וקשה לראות אותו מוסר מן הרשימה. הוא כבר נושא למחקרים פסיכולוגיים. המצב הגיאו־פוליטי באירופה ובעולם השתנה, אך בראש ובראשונה - מצבה של רוסיה.
ומבחינה זו פוטין כבר הפסיד. המסיכות נפלו. סיפרתי במסגרת זו על תיאטרון הילדים שבו ביקרתי, שקולט ומשכן עכשיו ילדים ומשפחותיהם שנמלטו מההפצצות. שחקני התיאטרון הפכו למטפלים ומטפלות. אסרו עליי למסור את שמו ואת כתובתו של התיאטרון. חשבתי אז שמדובר בזהירות מוגזמת. עד שבאו התמונות הקשות מהתיאטרון ההרוס במריופול, שבו גם הכתובת “ילדים” לא הרתיעה את המפציצים. התמונות האלה מוכיחות שטעיתי בתמימותי.
התיאטרון, כך נהוג לחשוב, הוא מוסד מקודש ברוסיה. אבל כאן, בתיאטרון האבסורד של החיים והמוות, בתיאטרון האכזריות של המלחמה, נחשף פרצופו האמיתי של פוטין, שעוד נפגע מכך שביידן כינה אותו “פושע מלחמה”. הוא לא יוכל עוד לשחק את התפקיד הנאצל שבחר לעצמו. שלושה שבועות אחרי הפלישה - הקהל המקומי, שחווה אותה על בשרו, והבינלאומי, שצופה בה בזעזוע, כבר חילקו נכון את התפקידים. ה”פורים שפיל” של פוטין נכשל.