רגל כנס "שדרות איכילוב - מטראומה לחוסן" שייערך היום ומחר בעיר הדרומית, מספרים ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב ופרופ' קרייג כץ מהמרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, על השוני והדמיון בהתמודדות הנפשית בין ה־7 באוקטובר 2023 ל־11 בספטמבר 2001, חוזרים לרגע שבו שמעו על האסונות ומסבירים על חשיבות הטיפול המוקדם בטראומה.
את אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה מאז השוו לא מעט למלחמת יום הכיפורים, לפוגרומים על אדמת אירופה ומדינות ערב ואפילו לשואה.
אך הפסיכיאטר פרופ׳ קרייג כץ, שהוביל את הטיפול הפסיכיאטרי והנפשי בנפגעי 11 בספטמבר בניו יורק, וד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב, יכולים להצביע גם על קווי דמיון בין ההתמודדות עם אירועי ה־7 באוקטובר לזו עם אסון התאומים בניו יורק.
לרגל כנס, ראשון מסוגו, ביוזמת טנא, שייפתח היום בשדרות, פגשנו את השניים לשיחה על טראומה וההתמודדות עמה. כמעט כל אחד מאיתנו שחי בתקופת שני האירועים יודע לשרטט היכן היה כשהתאומים נפלו והיכן היה ב־6:29 בשבת שמחת תורה.
כץ, פרופסור קליני לפסיכיאטריה, חינוך רפואי ועיצוב מערכות ובריאות גלובלית בבית הספר לרפואה "אייקן", ומייסד ומנהל התוכנית של המרכז הרפואי "מאונט סיני" לבריאות הנפש העולמית, היה שם ברגעים הגורליים של האומה האמריקאית.
ולכן, הוא מסביר מדוע הוא דווקא זהיר אל מול ההשוואה. "נכון שבשני המקרים מדובר בפיגועי טרור ובשניהם חווינו הלם מוחלט", אומר כץ, "אבל טרם ה־7 באוקטובר ישראל התמודדה עם סכסוך פנימי ותסיסה פוליטית, ולפני ה־11 בספטמבר, ניו יורק, לפחות, הייתה במצב די טוב. לא היו בעיות משמעותיות, גם לא בארצות הברית כולה.
לכן אני חושב שזה הבדל גדול. ישראל הייתה הרבה יותר פגיעה. גם המלחמה שנבעה מכל אחד מהמקרים שונה. במקרה של ארצות הברית היא התרחשה בצד השני של כדור הארץ, לא בחצר האחורית שלנו.
אנחנו לא מוקפים באויבים, לנו יש קווי הגנה של שני אוקיינוסים גדולים. לכן, בהחלט יש קווי דמיון, אבל גם יש הבדלים גדולים". "אני חושב שיש קווי דמיון ברורים", מוסיף ד"ר טנא.
"גם יש איזשהו דמיון בעובדה שמלחמה פרצה לאחר מכן והתארכה. אבל קרבת המלחמה לעורף הישראלי והעובדה שיש חטופים שעוד מוחזקים בעזה, אלו היבטים ייחודיים למלחמה שלנו. גם העובדה שהסכסוך בינינו ובין הפלסטינים הוא סכסוך ארוך ייחודית למקרה שלנו. ה־11 בספטמבר הפתיע יותר, בוודאי אותי. עד לאותה נקודה לא חשבנו על מלחמה בין האסלאם למערב".
“לא ידענו איך לפעול”
הכנס שיזם טנא, ואליו מתחברים איכילוב, מרכז החוסן בשדרות ומכללת ספיר, נועד להיות מפגש משותף להחלפת ידע וניסיון. "הכנס מציין חיבורים", הוא מסביר, "אנחנו מחברים ידע מהמרכז ומהעוטף, כי בעוטף הצטבר ידע עצום שאנחנו צריכים ללמוד אותו ולנו יש מומחיות שאנחנו רוצים לשתף. אנחנו מחברים בין הידע שהצטבר בעקבות אסון התאומים לידע בישראל ולכן אנחנו גם מביאים את המומחים מאסון התאומים לפה. קרייג עזר לנו מיד. הוא עזר לנו לחשוב ונתן לנו עצות יקרות".
"אם היו שואלים אותי כשנכנסתי לראשונה להכשרה בתחום הפסיכיאטריה, אם אתמחה בטראומה, אסונות, או בעבודה בינלאומית, לא הייתי מעלה את זה על הדעת", אומר פרופ' כץ ומספר מה הוביל אותו בבוקר השחור ההוא לסייע להמונים. "עוד לפני ה־11 בספטמבר, בשנת 1998, כשהייתי מתמחה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, הייתי מעורב בתגובה לתאונת מטוס שיצא מ־JFK. היינו רק מתמחים אז והחוויה הזו השפיעה עלינו מאוד".
הטיסה שאליה הוא מתייחס הייתה טיסה 111 של חברת התעופה סוויסאייר שהתרסקה ב־2 בספטמבר 1998, כשמונה קילומטרים מחופי נובה סקוטיה. כל 229 הנוסעים וצוות המטוס נהרגו.
"מצאנו את עצמנו מעורבים באירוע הזה באופן די אקראי", הוא מספר, "הרי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לא הגיעו בהתחלה לשדה התעופה JFK, כי הטיסה יצאה משם בדרכה לפריז, והתברר שאין ניצולים. אבל ראש העיר דאז, רודי ג'וליאני, הוציא קריאה לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לצאת לשדה התעופה, ומנהל ההתמחות שלנו נתן לכמה מאיתנו ללכת.
ואז התברר שאנחנו, פחות או יותר, הפסיכיאטרים היחידים שהגיבו לאירוע. הרגשנו לגמרי לא מוכנים להתמודד עם הטראומה הזו. אפילו לא ידענו תחת מי אנחנו עובדים - הצלב האדום האמריקאי או משרד הבריאות של ניו יורק.
אפילו לא ידענו אם אנחנו מכוסים בביטוח הרשלנות שלנו, שבארצות הברית זה עניין גדול. אבל אחרי זה, כשחשבנו על זה, הבנו שזו הייתה חוויה ממש עוצמתית ורצינו להיות מסוגלים לעזור שוב.
ממש הרגשנו שיש כאן חלל ריק שצריך למלא. לכן החלטנו להקים עמותה ללא מטרות רווח שתספק פסיכיאטרים שיסייעו בעתיד לצלב האדום האמריקאי ולמחלקת הבריאות של העיר ניו יורק אל מול אסונות אחרים בקנה מידה גדול".
היה זה יום שלישי בבוקר כש־19 מחבלים מארגון הטרור אל־קעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים וריסקו שניים מהם במגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק. בשלב זה, כץ והצוות שלו כבר היו למודי ניסיון ובכל זאת, כפי שהוא מתאר בעצמו, ההתמודדות עם אסון שמתרחש בחצר הבית שלך היא אחרת לחלוטין.
"בדיוק התחלתי עבודה חדשה בניהול חדר המיון הפסיכיאטרי שלנו בבית החולים 'מאונט סיני'", הוא משחזר. "חבר שלי, שהקים איתנו את הארגון שלנו, התקשר אליי בסבב בוקר ושאל אותי אם אני יודע מה קרה, ולא ידעתי. לא היו לנו שם טלוויזיה או רדיו. הכל השתנה אחרי זה. הפעילות שתוכננה לאותו השבוע בוטלה כמובן וביקשו ממני לדבר עם המחלקה שלי לגבי למה לצפות, כיצד להגיב, כיצד להתמודד עם אבל וטראומה מיידית. ואז במשך החודשיים־שלושה הבאים, זה פחות או יותר כל מה שעשיתי".
רק כלי רכב צבאיים נעו ברחובות. אני ממש זוכר משאית צבאית במעלה שדרת מדיסון, זה היה מטורף. היה ריח באוויר שנהיה נוכח יותר ויותר עם הזמן, עקב הבניינים שבערו. אני עדיין יכול להריח אותו".
בפרספקטיבה ישראלית, נדמה שפוסט־טראומה היא אולי המכנה המשותף הרחב והנפוץ ביותר שאנחנו כחברה מתמודדים איתו. טנא: "זה מעניין, כי אין לנו יותר מקרי PTSD מאשר למדינות אחרות למרות שאנו מוכי מלחמה".
עוד הוסיף: "אבל כעם, אנחנו פוסט־טראומטיים. אני חושב שגם העם היהודי הוא פוסט־טראומטי, וה־7 באוקטובר באמת מהדהד אירועי עבר של העם היהודי כמו פוגרומים והשואה. הוא מהדהד סיפורים מההיסטוריה המשותפת שלנו, הוא חלק מההיסטוריה של טראומה יהודית".
ערב לפני הטבח ביישובי העוטף, טנא היה בארוחת ערב עם חברים שעבורה נפתחה קבוצת וואטסאפ. קבוצה שבבוקר למחרת תהיה האות הראשון למסע האישי של טנא לטיפול בנפגעי הנפש של "חרבות ברזל". "בשעה 08:59, חבר מקבוצת הוואטסאפ כתב: 'למי יש נשק, חייב לנסוע להציל את הבת שלי ממסיבה בדרום'", מספר טנא ומוסיף כי הבת ניצלה בסופו של דבר, אולם בן זוגה נרצח.
"כבר ב־12 באוקטובר התחלנו בטיפול נפשי SOS לנפגעי הקו הראשון של המסיבה ויישובי העוטף, וטיפלנו במאות חולים", אומר טנא, "אחרי זה גם טיפלנו במלונות וגם במכון הפתולוגי אבו כביר, הרי הם גם היו בטראומה. זה היה מבצע מדהים, אבל הוא הציב בפנינו אתגרים שלא יכולנו לחשוב עליהם קודם".
טנא: "למשל טריאז'. לרוב שואלים: כמה ילדים יש לך? איפה אתה גר? אתה נשוי? ופתאום, כל השאלות האלה הפכו לשאלות טריגר. אז אפילו בעמדות הטריאז' היינו צריכים לשים אנשי מקצוע ולא רק לתת לנפגעים למלא שאלון או לתת למזכירות לשאול אותם את כל זה".
לנוכח התמשכות המלחמה והיות הפגיעות הנפשיות חלק משמעותי מחזית הרפואה, התחדדה ההבנה כי לא די בזה. לכן פעל טנא להקים את "אסיף", מרכז רפואי לאומי לטיפול בטראומה נפשית, שנחנך לאחרונה במעמד נשיא המדינה.
"אנחנו התחלנו את פעילות העמותה שלנו כי הבנו שאם ישנה התערבות מוקדמת אחרי טראומה, ניתן למנוע בעיות ארוכות טווח", עונה כץ. "עכשיו, נכון, אין למעשה הרבה מחקרים שתומכים בכך, אבל זה פשוט הגיוני. בארצות הברית למשל, אנשים הולכים לבדיקות פיזיות שנתיות. אני מאמין גדול גם בבדיקה נפשית שנתית, בטח בנסיבות הנוכחיות".
"200 יום ברכבת הרים"
כששעון המלחמה מורה על שמונה חודשים וסיומה לא נראה כרגע באופק, גם אופי הפגיעות הנפשיות והשפעתן משתנה כמובן. כך למשל, טנא מסביר כי כיום הוא רואה אוכלוסייה גדולה של משרתי מילואים ששבים מהקרב, והושפעו ממנו עמוקות, חלקם פוסט־טראומטיים, אך חלקם לא בדיוק.
"אני חושב שהמטפורה הטובה ביותר היא שהם כאילו יצאו מרכבת הרים, אבל זו לא רכבת הרים של שתי דקות או יום, אלא רכבת הרים שנמשכה 200 יום. 200 יום שבהם הם התנהלו ברמות אדרנלין מטורפות, על בסיס יומי".
עוד הוא אומר: "ואז הם חוזרים וזה קשה להם. הם מרגישים מנותקים", הוא אומר. "הסימפטום העיקרי שאני רואה עכשיו הוא ניתוק. הם אמורים להיות נרגשים לפגוש את הילדים שלהם, לשוב לעבודה שלהם, אבל הם לא מוצאים בתוכם את ההתרגשות".
לכן, על פי טנא, אחד האתגרים העיקריים הוא ללמד אנשים על בריאות נפשית בנסיבות הללו. "הרבה פעמים אנשים לא יודעים שהם סובלים מתסמינים נפשיים. לכן פיתחתי את התוכנית 'ד"ר נפש' בערוץ 'דוק', שזה ערוץ טלוויזיה בשיתוף אסותא", הוא אומר.
הוא מסביר: "נגיד, אם אנחנו מדברים על דיכאון, אז יגיע מטופל שמספר על הדיכאון שלו ואחרי זה יופיע מומחה שמספר על זה. או כשעסקנו בפוסט־טראומה, הגיעו בחור ובחורה שסיפרו איך הם חווים את זה, ואז ערכנו גם שיח עם מומחה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו באמת מבינים שהפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לא יכולות להישאר רק בעולם האקדמיה, הן חייבות לגעת באנשים".
לצד המודעות נראה כי רבים מדברים על תחושות תכלית, משמעות ומשימתיות שסייעו להם להתמודד עם הקשיים הנפשיים. כץ מעיד על כך בעצמו ומספר שלאחר אסון התאומים, הם הבינו כי אלה שנחשפו לטראומה הגדולה יותר מכל היו המגיבים הראשונים שהיו בעיקר גברים ממעמד הפועלים, עובדי בניין וברזל, כאלה אשר עובדים עם ידיהם יותר מכל.
בזמנו הוא רצה לעשות עבורם תוכנית מיוחדת - לחבר אותם קבוצה שבונה בתים לעניים. הוא חשב שהדרך הנכונה לטפל בהם היא לאפשר לידיים שלהם גם לבנות משהו חדש ומיטיב ולא רק לטפל בהרס ובחורבן. מסיבות שונות, היוזמה היצירתית ההיא לא יצאה אל הפועל, אך בהחלט ניתן לחשוב כיצד היא מתורגמת לישראל 2024 שמשוועת לתקומה.
התרעות פיקוד העורף