בריאיון בערבית שהעניק לפני כמה שנים לרשת השידור הציבורית האמריקאית הסביר אל־ג’ולאני שהתעניינותו בפוליטיקה המזרח־תיכונית החלה כשהיה כבן 18, בעקבות התפרצות האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.
כשהחלו האמריקאים לרכז כוחות בכווית בראשית 2003 כדי לפלוש לעיראק, אל־ג’ולאני בן ה־21 הצטרף למאות מתנדבים אסלאמיסטים שהוסעו בסיוע משטר בשאר אסד לבגדד כדי לסייע למשטר הבעת’ של סדאם חוסיין בהדיפת הכוחות האמריקאיים. עם הכיבוש האמריקאי הוא הצטרף לארגונו של אבו מוסעב אל־זרקאוי, אל־קאעידה, בעיראק ולחם בשורותיו נגד הצבא האמריקאי כמפקד בדרגת ביניים. ב־2005 נאסר על ידי האמריקאים לחמש שנים במחנה השבויים בוקה ליד גבול כווית.
ב־2010 השתחרר אל־ג’ולאני ועבר למחוז אל־אנבאר במערב עיראק שבחלקו שלטו אנשי דאע”ש, בהנהגתו של אבו בכר אל־בגדדי. המנהיג הדאע”שי התרשם מיכולותיו של אל־ג’ולאני ושלח אותו כנציגו לסוריה. אל־בגדדי צייד אותו ב־50 אלף דולר למימון פעולותיו. אל־ג’ולאני ביקש גם 100 לוחמים, אך לא הייתה התלהבות של הלוחמים להגיע לסוריה, והוא יצא עם שישה לוחמים בלבד. לדבריו, בתוך שנה היו כבר 5,000 ג’יהאדיסטים תחת פיקודו.
זו הייתה ג’בהת אל־נוסרה (“חזית התמיכה”), שהגדירה עצמה כחלק מאל־קאעידה, בהנהגת איימן אל־זואהירי. המטרה העקרונית הייתה הקמת משטר אסלאמי קיצוני, אך עם חיבור לאוכלוסייה המקומית וללא האלימות הקיצונית של דאע”ש. באפריל 2013 הכריז אל־בגדדי שג’בהת אל־נוסרה היא חלק מדאע”ש. אל־ג’ולאני התמרד בכפיפות לדאע”ש וציית רק לאל־קאעידה. באמצע 2014 פרצו קרבות של ממש בין אל־נוסרה לדאע”ש במזרח סוריה.
העימות היה ארגוני, אישי, והמאבק התנהל על הכנסות, כולל נפט, מיסים, הברחות וכופר עבור בני ערובה. אידיאולוגית הייתה זו גם ראשיתה של יריבות בין הנהגה סורית להנהגה עיראקית, עם נגיעות היסטוריות עמוקות. אל־בגדדי קיבל השראה מהשושלת העבאסית ששלטה באימפריה אסלאמית ענקית מבגדד במאות 8־13. לעומת זאת, לפחות חלק חשוב מג’בהת אל־נוסרה קיבל את השראתו מהאימפריה האומיית, ששלטה בעולם המוסלמי לפני העבאסים ונכבשה על ידם באמצע המאה השמינית.
על פעילותו בעיראק ובסוריה הוכרז אל־ג’ולאני על ידי ארצות הברית כטרוריסט ונקבע פרס של 10 אלף דולר על ראשו. עם זאת, לא נעשה דבר כדי לחסלו, מה שמרמז על כך שהאמריקאים לא ראו בו סכנה גדולה. אולי זה מפני שב־2016, כנראה לנוכח תמיכת המערב במלחמה נגד דאע”ש בעיראק, הכריז אל־ג’ולאני על ניתוק כל קשריו עם אל־קאעידה ועל שינוי שם הארגון ל”ג’בהת פתח אל־שאם” (החזית לכיבוש סוריה). כלומר, הארגון תוחם עצמו לסוריה (או הלבנט) ואין לו עניין במאבק עולמי נגד הנוצרים, השיעים וכל שאר הכופרים. אחר כך שינה אל־ג’ולאני את שם הארגון שוב, הפעם ל”היאת תחריר אל־שאם” (הארגון לשחרור סוריה). אל־ג’ולאני שינה גם את סגנון לבושו לאחרונה, ובמקום לבוש אסלאמי הוא לובש מדי צבא.
מספר החיילים העומדים אישית לרשותו הוא כ־10 אלף אך יש ארגונים נוספים הפועלים תחת פיקודו במסגרת מה שמכונה “ממשלת ההצלה”. שלא כאבו בכר אל־בגדדי, הם נזהרים שלא להכריז על ח’ליפות כלל־אסלאמית, ומדגישים שעניינם בסוריה בלבד. באזורים שנכבשו הם אינם מנסים לכפות בשלב זה את האסלאם שלהם, ואינם משמידים אוכלוסיות ש”סוטות” מ”האסלאם הנכון”, כפי שעשו אנשי דאע”ש. אין כריתת ראשים וזוועות אחרות מבית מדרשם של אלה.
ללא סוריה, חיזבאללה לא יוכל להתחמש, ואולי זה סופו כארגון חמוש, והוא יישאר רק כמפלגה. כבר כעת יש בלבנון רוב נגד חיזבאללה בפרלמנט, ומבחינה פוליטית זו העת להכות על הברזל בעודו חם: על המערב והאמריקאים ללחוץ לקיום בחירות לנשיאות בלבנון (זה שנתיים שאין נשיא). הנשיא הנבחר ידרוש מחיזבאללה להתפרק מנשקו הכבד על פי החלטת מועצת הביטחון 1701. איראן גם היא במשבר, ולכן, עם לחץ בינלאומי והבטחת סיוע לכלכלה המתפוררת של לבנון, יש סיכוי טוב שהדרישה הזו תתקבל. זהו רגע היסטורי ממש.
ואומנם, איראן נמצאת במצוקה הגדולה ביותר מאז סיום מלחמתה נגד עיראק ב־1988. רעיון “הסהר הפורה השיעי”, שמטרתו הייתה יצירת רצף טריטוריאלי מאיראן דרך עיראק לסוריה ולבנון, נשבר. האיראנים איבדו את סוריה לגמרי ועלולים לאבד גם את לבנון, ואז יישארו רק עם תימן ועיראק. איראן נותרה חשופה ותחושת אי־הביטחון שלה גוברת. לכן, בקרוב האיראנים יצטרכו להחליט אם ללכת בכיוון הפצצה הגרעינית, או להבנה עם ארצות הברית, שתביא להסרת האמברגו ולשיפור הכלכלה.
כרגע מתחולל בתוך איראן מאבק פוליטי בין שני מחנות – הפרגמטים, בהובלתו של הנשיא פזשכיאן, שמעוניינים להגיע להבנות עם האמריקאים ולהצלת הכלכלה, ומולם הקיצונים (או השמרנים) בהובלת משמרות המהפכה, חלק מהאליטה הדתית, והמפלגה הגדולה בפרלמנט, פיידארי הקיצונית לעילא. באמצע נמצא המנהיג העליון ח’אמינאי, שיצטרך להכריע - ללחצים של איזה צד עליו להיכנע.
עבור ישראל, יש סכנה בכך שעל גבולנו יהיה שלטון ג’יהאדיסטי רדיקלי. עם זאת, אל־ג’ולאני מתגלה כפרגמטי. הוא ראה מה עשה המערב לדאע”ש ולאל־קאעידה והוא מנסה להעביר למערב מסרים, לפיהם הוא איננו מטורף או קנאי דתי כמו בן לאדן, ושעניינו סוריה. בעניין ישראל, השם שהאיש אימץ מלמד שבעיניו הגולן הוא אדמה סורית. צריך גם לזכור ש“אל־שאם”, או סוריה, או הלבנט, כוללים בזיכרון ההיסטורי הסורי גם את ארץ ישראל. גם הקשר הרגשי של האיש לעניין הפלסטיני ברור. ולבסוף: אל־ג’ולאני הוא אסלאמיסט.
מול כל אלה, על ישראל והמערב לנצל את הפרגמטיות שלו. הכסף האמירותי והסעודי דרוש לשיקומה של סוריה. בנוסף לכך, יש לקוות שהעוצמה הצבאית של ישראל ושל ארצות הברית תזכיר לאל־ג’ולאני מה עשה המערב לאבו בכר אל־בגדדי, מנהיג דאע”ש, לגנרל קאסם סולימאני האיראני ולאוסאמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה, ומה עשתה ישראל לחסן נסראללה וליחיא סנוואר.
התרעות פיקוד העורף