עבדול-חוסיין טוען כי התמיכה בפיוס אזורי ויחסים עם ישראל גוברת בקרב לבנונים החיים מחוץ למדינה. לדבריו, "כל לבנוני שפגשתי אמר שהוא תומך בשלום מיידי ובלתי מותנה עם ישראל". הוא מציין כי בעיניהם של רבים, ההנהגה הלבנונית הנוכחית אינה מייצגת את עמדות הציבור הרחב – ובמיוחד לא את אלו שנאלצו להגר. "האליטה הפוליטית של לבנון עדיין כפופה לחיזבאללה ולשיטות הכפייה שלו", כתב, "והיא לא מייצגת לבנונים רבים – במיוחד לא את הפזורה, שנאלצה לעזוב בגלל אותה חבורה של שליטים אוהבי חיזבאללה (וגם יריביהם)".
לדבריו, שני הכוחות הפוליטיים המרכזיים שעמדו מאחורי מרבית הסבל במזרח התיכון בעשורים האחרונים הם משטר האייתוללות השיעי באיראן – ששלוחותיו כוללות את חיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האיסלאמי – ותנועת "האחים המוסלמים" הסונית הפועלת ברחבי העולם בתמיכת טורקיה וקטאר, וכוללת בין השאר את חמאס.
עבדול-חוסיין מבצע גם הקבלה לניסיון העיראקי תחת סדאם חוסיין: "עיראקים קיבלו בברכה את השחרור האמריקאי מהשלטון של סדאם", כתב, אך לדבריו, רבים בעולם תקפו דווקא את ארצות הברית על "אימפריאליזם", במקום להתמקד בזוועות השלטון שהופל. לדבריו, זו "דוגמה קלאסית ל'מבקרי מקלדת' ששונאים את המערב יותר משהם דואגים לקורבנות האלימות".
בסיכום דבריו טוען עבדול-חוסיין כי הגישה הזו – של התבוננות ביקורתית פנימה והעדפת האינטרס הלאומי – הולכת ומתרחבת בקרב לבנונים רבים, במיוחד בקרב אלו שחיים מחוץ לגבולות המדינה. לדבריו, המפתח לשיקום לבנון נמצא ביכולת להשתחרר מהשפעות אידיאולוגיות חיצוניות ולחתור לעתיד אזרחי, חופשי ושפוי.
התרעות פיקוד העורף