אמנת האו"ם לפליטים משנת 1951 חלה רק על אירופה. היא הכריזה כי כל מי שנאלץ לברוח בשל "חשש מבוסס" מרדיפה זכאי למקלט, ואסור להחזירו לעמוד בפני סכנה (עקרון "אי-החזרה"). בשנת 1967 האמנה הורחבה לשאר העולם. ב"אקונומיסט" ניתחו את מצב ההגירה בעולם והאופן בו מדינות מתנהלות מול האמנה של האו"ם.
על פי הניתוח, רוב בקשות המקלט באיחוד האירופי נדחות כעת על הסף. כ-123 מיליון אנשים נעקרו בעקבות סכסוכים, אסונות או רדיפות, פי שלושה יותר מאשר ב-2010, בין השאר משום שמלחמות נמשכות זמן רב יותר. כל האנשים הללו זכאים לחפש ביטחון. אכן, יישוב מחדש במדינות עשירות לעולם יהיה חלק קטן של הפתרון. ב-2023 מדינות ה-OECD קיבלו 2.7 מיליון בקשות מקלט - מספר שיא, אך מדובר במחט בערימת שחת בהשוואה לגודל הבעיה.
הגישה הפרגמטית ביותר תהיה להציע ליותר פליטים מקלט קרוב לבית. בדרך כלל, זה אומר במדינה או בגוש האזורי הבטוח הראשון שהם דורכים בו. פליטים שנוסעים מרחקים קצרים יותר נוטים לחזור הביתה כשהמלחמה בארצם נגמרת. הם גם נוטים יותר להתקבל בברכה על ידי המארחים, שנוטים להיות קרובים תרבותית אליהם ולהיות מודעים לכך שהם מחפשים את המקלט הזמין הראשון מאסון. זו הסיבה שאירופאים קיבלו בברכה אוקראינים והטורקים היו נדיבים לסורים.
טיפול בפליטים קרוב לבית הוא לעתים קרובות הרבה יותר זול. סוכנות האו"ם לפליטים מוציאה פחות מדולר אחד ביום על כל פליט בצ'אד. בהינתן תקציבים מוגבלים, מדינות עשירות היו עוזרות להרבה יותר אנשים על ידי מימון סוכנויות פליטים כראוי - מה שהן אינן עושות כרגע - מאשר על ידי אירוח פליטים באכסניות של עולם ראשון או תשלום לעורכי דין להתווכח על המקרים שלהם. הן גם צריכות לסייע למדינות המארחות ולעודד אותן לתת לפליטים לפרנס את עצמם על ידי עבודה.
אם המסע ארוך, קשה ויקר, אלה שישלימו אותו בדרך כלל לא יהיו הנואשים ביותר, אלא גברים, בריאים ועשירים יחסית. פליטים ממלחמת סוריה שהגיעו לטורקיה השכנה היו חתך רחב של סורים; אלה שהגיעו לאירופה היו בעלי סיכוי גבוה פי 15 להחזיק תואר אוניברסיטאי. כאשר גרמניה פתחה את שעריה לסורים בשנים 2015-16, היא נתנה השראה ל-1 מיליון פליטים שכבר מצאו ביטחון בטורקיה לעבור לאירופה במרדף אחרי שכר גבוה יותר. רבים המשיכו לנהל חיים פרודוקטיביים, אך לא ברור מדוע הם זכו לעדיפות על פני אנשים אחרים, לעיתים מוכשרים יותר, שהיו זכאים לאותה הזדמנות.
זה אמור להחזיר סדר בגבול, ובכך ליצור מרחב פוליטי לדיון רגוע יותר על הגירת עבודה. מדינות עשירות ייהנו ממוחות זרים נוספים. רבות גם רוצות ידיים צעירות לעבוד בחוות ובבתי אבות, כפי שמציעה גב' מלוני. זרימה מסודרת של כשרונות תהפוך הן את המדינות המארחות והן את המהגרים עצמם לעשירים יותר.
התמודדות עם השוהים הבלתי חוקיים שכבר עשו את המעבר עדיין תהיה קשה. מדיניות הגירוש ההמוני של טראמפ היא גם אכזרית וגם יקרה. הרבה יותר טוב לתת לאלה שהשתקעו להישאר, תוך הבטחת הגבול ושינוי התמריצים להגעות עתידיות. אם ליברלים לא יבנו מערכת טובה יותר, פופוליסטים יבנו מערכת גרועה יותר.
התרעות פיקוד העורף