בפריסה המרכזית הראשונה שלה, נאלצה נושאת המטוסים "קווין אליזבת" להסתמך על מטוסי חמקן וספינות ליווי של ארצות הברית והולנד. לשם השוואה, בשנת 1982 הרכיב הצי כוח משימה של 127 ספינות בתוך סוף שבוע אחד כדי לשחרר את איי פוקלנד. כיום, לצי כולו יש 13 פריגטות ומשחתות בלבד. מצבו של צבא היבשה חמור לא פחות. הכוח הסדיר מונה כיום כ-74 אלף חיילים בלבד - הצבא הקטן ביותר של הממלכה מאז תקופת איומי הפלישה של נפוליאון בונפרטה. מאז 2010 איבד הצבא הבריטי 23 רגימנטים דרך מיזוגים שהסוו פירוק יכולות.
אך הנתון המטריד מכולם, הידוע לכל קצין בכיר במערכת, הוא המספר שמונה. לבריטניה יש יכולת לתחזק פעילות קרבית בקנה מידה נרחב למשך שמונה ימים בלבד לפני שתיגמר לה התחמושת לחלוטין. גם חיל האוויר סובל אנושות: קצב אספקת מטוסי ה-F-35 איטי להחריד, ומספר המשרתים צנח דרסטית לכ-31,000 איש כיום.
בנוסף לפערים העצומים בתקציב, טוגנדהאט מותח ביקורת חריפה על הממשלה והייעוץ המשפטי שלה. לטענתו, תרבות משפטית אגרסיבית משתקת את החיילים בשטח, שחוששים מפני תביעות פליליות. הוא מאשים את התובע הכללי, לורד הרמר, בכך שהעניק קדימות לאינטרסים של סוכני משמרות המהפכה האיראניים על פני החיילים הבריטים שניצבים בחזית. מציאות זו תורמת ישירות למשבר הגיוס במדינה ולכך שמחצית מהצעירים הבריטים מצהירים כיום כי לעולם לא יסכימו להילחם עבור מולדתם. אפילו למערכת הבריאות הלאומית אין כיום תוכנית היערכות ריאלית לאירוע רב-נפגעים במקרה של מלחמה של ממש.
כדי להיחלץ מהתהום הביטחונית, מציע טוגנדהאט שלושה מבחני מציאות שעל הממלכה לעמוד בהם בדחיפות. המבחן הראשון, "מבחן פוקלנד", דורש יכולת להרכיב כוח משימה אמין בתוך 72 שעות לפריסה בכל טריטוריה בריטית המצויה בסכנה. המבחן השני, "מבחן הטכנולוגיה", מחייב בניית יכולת להביס יריב מודרני ושקול בכל ממדי הלחימה - אוויר, ים, יבשה, סייבר ול"א.
המבחן השלישי והקריטי, "מבחן צפון האטלנטי", קובע כי על בריטניה לחזור ולהיות הכוח המוביל באירופה באבטחת נתיבי הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי כדי לשמור על עורקי האנרגיה שלה. עדיין לא מאוחר מדי להתעורר, אך על הפוליטיקאים בלונדון להתחיל לומר לציבור את האמת הקשה, בטרם ייגמר הזמן.
התרעות פיקוד העורף