עימות צבאי בין מצרים לישראל לא ירד מהפרק
לטענתו, המזרח התיכון אינו חי ב"שלום יציב" כפי שארצות הברית ניסתה להציג במשך עשורים, אלא ב"הפוגה של אינטרסים", שבה כל מדינה ממשיכה לראות בעומק תפיסתה האסטרטגית אויבים אפשריים גם כאשר היחסים המדיניים נראים רגועים. עלוש מציב את יחסי מצרים וישראל כדוגמה המרכזית לכך.
עלוש מדגיש כי חלק מרכזי מתפיסת הביטחון המצרית נותר, לדבריו, הרצון לשמר יכולת הרתעה מול ישראל ולמנוע מצב שבו האיזון האסטרטגי נוטה לחלוטין לטובתה. הוא קושר לכך את ההשקעה המצרית המתמשכת בחיל האוויר, בחיל הים, במערכות ההגנה ובאמצעי לחימה כבדים, אף שמצרים אינה מנהלת בשנים האחרונות מלחמות חיצוניות ישירות.
לפי עלוש, כאשר קהיר מעמיקה את שיתוף הפעולה הצבאי עם איסלאמאבאד, היא מאותתת שאינה מעוניינת להישען רק על המטרייה המערבית. הוא מציג זאת כחלק מגיוון קשריה הצבאיים והמדיניים של מצרים בעולם רב-קוטבי, וכמהלך שנועד לשמר קשרים עם כוחות בעלי יכולות הרתעה משמעותיות, בתקופה שבה האזור, לטענתו, רואה בישראל גורם תוקפני.
פעילות צבאית מצרית בסיני
מצרים לא רוצה מלחמה - אבל גם לא להיראות חלשה
בהקשר הזה הוא מסביר כי קהיר פועלת לרסן את המלחמה, למנוע את התרחבותה ולסכל את מימוש היעדים הישראליים בעזה. מבחינת מצרים, כך לפי הטור, הבעיה כבר אינה רק ממשלה ימנית קיצונית בישראל, אלא שינוי עמוק בתפיסת הביטחון הישראלית: עלוש טוען כי בתפיסה הישראלית נשחק רעיון הגבולות בין מדינות, וגבר השימוש בכוח ככלי מרכזי לעיצוב המציאות האזורית.
התרעות פיקוד העורף