לכן, לא היה זה מפתיע שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה תיארה את מה שקרה כהפרעה הגדולה ביותר לאספקת הנפט בהיסטוריה המודרנית, במיוחד עם העלייה המטורפת במחירים ומחיר הנפט הגולמי ברנט שהגיע לכ-120 דולר לחבית בפרק זמן קצר.
ניסיונות הפיצוי לא נעצרו שם, שכן מדינות אחרות רחוקות מהמפרץ, כמו נורבגיה, ברזיל, ניגריה וארגנטינה, הצטרפו למאמץ להגדיל את ההיצע, והוסיפו יותר ממיליון חביות ביום לשווקים העולמיים בניסיון להכיל את ההלם ולמנוע קריסה מוחלטת. עם זאת, לא ניתן היה לבטל לחלוטין את המשבר, שכן הפער נותר עצום והמחסור בפועל עלה על 10 מיליון חביות ליום, מספר עצום המספיק כדי לשבש את הכלכלה העולמית ולהעלות את עלויות השילוח, הייצור והאנרגיה ביבשות שונות.
אך ההבדל המהותי הוא שהעולם לא קרס כפי שהימרה טהרן, הכלכלות הגדולות לא הפסיקו לעבוד, והמדינות המתועשות לא נכנסו למצב של שיתוק מוחלט. במקום זאת, התברר שהמערכת הבינלאומית החלה להסתגל בהדרגה לרעיון של צמצום התלות בהורמוז כנקודת חסימה אסטרטגית מסוכנת.
הפרדוקס הגדול הוא שאיראן אולי הצליחה ליצור משבר אנרגיה עולמי, אך בתמורה היא האיצה תהליך היסטורי שעשוי, בטווח הארוך, להחליש את הקלף הגיאופוליטי החשוב ביותר שברשותו, משום שמדינות צורכות ויצרניות אנרגיה יצאו ממשבר זה עם אמונה חזקה יותר בצורך לבנות נתיבים חלופיים לנפט וגז הרחק מהמפרץ, בין אם באמצעות צינורות, נמלים חדשים או הגברת הייצור בחלקים אחרים של העולם.
משמעות הדבר היא שהורמוז, אשר במשך עשרות שנים היוותה מקור כוח אסטרטגי עבור איראן, עשויה להפוך בהדרגה לקלף פחות משפיע עם כל פרויקט חדש, כל צינור חדש וכל השקעה עולמית שמטרתה לעקוף את המעבר הרגיש הזה.
התרעות פיקוד העורף