הקמפוסים בארצות הברית הפכו בעשורים האחרונים לזירה מרכזית של עיצוב תודעה פוליטית וחברתית. הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני תופס בהם מקום בולט, ולעיתים קרובות הוא מתנהל בשיח מקוטב, רווי סיסמאות ולא אחת מנותק מהקשר היסטורי. בתוך מציאות זו, ההסברה הישראלית ניצבת בפני אתגר כפול: מחד, להציג באופן בהיר, אמפתי ומבוסס עובדות את עמדותיה של ישראל. ומאידך, להבין ולהסביר גם את הנרטיב הפלסטיני, לא כדי לאמץ אותו, אלא כדי לאפשר שיח אינטלקטואלי רציני שמכיר במורכבות ההיסטורית ובחוויות של שני העמים.
אני מלמד בטוליין כמה קורסים בנושא היסטוריה ישראלית, ובהם קורס הסוקר ומנתח את ההיסטוריה של התנועה הציונית מסוף המאה ה-19, דרך הקמת מדינת ישראל ועד אחרי שנת 2000. הקורס כולל, כמובן, את נושא הסכסוך הערבי-ישראלי על שלל מורכבויותיו.
אחד הדברים שאני מציין בפני הסטודנטים כבר מהשיעור הראשון הוא שבכיתה, אף שאני היסטוריון יהודי וישראלי, אני מציג את שני הנרטיבים, ואת האמת ההיסטורית כפי שהיא מובאת במקורות אקדמיים מהימנים, ועל הסטודנטים להפעיל שיקול דעת ומחשבה ולהסיק בעצמם מסקנות. לסטודנטים, שרובם בורים לחלוטין בהיסטוריה של המזרח התיכון ואף בהיסטוריה האמריקאית, הדבר מאפשר מרחב תפיסתי שאינו נגוע בתעמולה כדי לבחון את הסכסוך מזוויות ומפרשנויות שונות.
היסטוריה של כישלונות
ההסברה הישראלית מעולם לא הייתה במיטבה בקמפוסים האמריקאיים. כבר בנובמבר 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, נכתב בסקירה של משרד החוץ שלפת"ח, ארגון הטרור הפלסטיני, קשרים הדוקים עם השמאל החדש בארצות הברית ושבאוניברסיטאות האמריקאיות נערכות תערוכות בנושא המאבק הפלסטיני ומוקרנים סרטים בנושא.
פת"ח, על פי הדוח, גם הפיץ בולים ומדליונים וסייע בתרגום ובהפצה של ספרים אנטי-ישראליים ואנטישמיים. "נעשים ניסיונות לפתוח מרכזי תעמולה של הארגונים (הפלסטיניים) ברחבי העולם, פקין, פריז, לונדון, ניו יורק", נטען בדוח.
ברוב המקרים הפגינו הסטודנטים הפלסטינים בקיאות מרשימה בתולדות הציונות ובכתביהם של הוגי דעות ציונים. הבקיאות בתאריכים, בעובדות ובציטוטים הייתה לנשקם התעמולתי. הצלחתם נבעה מכך שלא היה איש שיפריך את דבריהם, שלעיתים היו מסולפים. באחד המקרים אף התייצב קונסול ישראלי לוויכוח פומבי עם סטודנט פלסטיני - והובס דווקא בתחום הנוגע לתולדות הציונות.
מאבק בין שני נרטיבים
כיום, הסטודנטים בארצות הברית הם גורם בעל השפעה עתידית על מדיניות, תקשורת, אקדמיה ותרבות. זהו דור העתיד של החברה האמריקאית. רבים מהם נחשפים לראשונה לסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך קורסים במדעי הרוח והחברה, ארגוני סטודנטים או רשתות חברתיות. בהיעדר ידע היסטורי מוצק, הם נוטים לאמץ נרטיבים פשוטים, לעיתים פשטניים, המוצגים להם באופן חד-צדדי. במצב זה, הסברה ישראלית שאינה מסוגלת להתמודד עם טענות פלסטיניות או להסביר את מקורותיהן ההיסטוריים, מאבדת אמינות בעיני קהל ביקורתי ואינטלקטואלי.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו רק מאבק טריטוריאלי. הוא מאבק בין שני נרטיבים לאומיים, שכל אחד מהם נטוע בחוויות של אובדן, טראומה, תקווה ושאיפה להגדרה עצמית. הצגת הנרטיב הישראלי בלבד, ללא הבנה של הנרטיב הפלסטיני, יוצרת רושם של הסתרה או התעלמות. לעומת זאת, הצגת שני הנרטיבים מתוך מחויבות לאמת היסטורית מאפשרת בניית אמינות. סטודנטים, כך התברר לי, מעריכים מורכבות, שקיפות ויכולת להכיר בכאב של האחר.
דבר נוסף שחשוב הוא הפרכת טענות שגויות. הבנת הנרטיב הפלסטיני מאפשרת התמודדות עם עיוותים היסטוריים משני הצדדים. הצגת שני הנרטיבים חשובה גם כדי להציג את ישראל כמדינה דמוקרטית ובטוחה בעצמה. מדינה שאינה חוששת מהצגת ההיסטוריה במלואה נתפסת כמדינה בעלת ביטחון מוסרי.
הצגת יסודות אלה אינה סותרת את הנרטיב הישראלי, אלא מאפשרת להראות ולהסביר כיצד שני העמים פיתחו תפיסות שונות על בסיס חוויות היסטוריות שונות. הסברה ישראלית אפקטיבית יכולה להראות איך לצד חוויית הפליטות הפלסטינית התקיימו גם חוויית הישרדות יהודית, מלחמה על קיום, וקליטת מאות אלפי פליטים יהודים, ניצולי השואה ועולים מארצות האסלאם. אפשר לשלב את שני הנרטיבים בלי לוותר על העמדה הישראלית.
הגישה הנכונה היא הצגת המורכבות תוך עמידה על עובדות היסטוריות, למשל, הכרה בכאב הפלסטיני לצד הסבר פרטני על נסיבות המלחמה ב-1948 ועל דחיית תוכנית החלוקה על ידי הצד הערבי, הסבר על האיומים הביטחוניים על ישראל לצד הצגת המציאות של חיי פלסטינים תחת שליטה ישראלית, הדגשת מחויבותה של ישראל לפתרון מדיני לצד הצגת האתגרים הפנימיים של החברה הפלסטינית המפוצלת, וגם הפרדה בין ביקורת לגיטימית ובין דה-לגיטימציה, כלומר, ההבחנה בן שיח מוסרי לשיח שמטרתו שלילת קיומה של מדינת ישראל.
הגישה הזו אינה מחלישה את העמדה הישראלית, היא מחזקת אותה, משום שכך היא מציגה את ישראל כצד בסכסוך המוכן להתמודד עם העובדות ההיסטוריות באופן מושכל ורציני. כך צריכה גם ההסברה הישראלית, לא רק ההוראה האקדמית, להתמודד עם הכאוס התעמולתי בקמפוסים האמריקאיים. הסברה ישראלית שמבוססת על ידע היסטורי מעמיק תאפשר שיח אינטלקטואלי אמיתי, הפחתת עוינות באמצעות הבנה הדדית, הצגת ישראל כמדינה מורכבת ורב-קולית ואף יצירת שותפויות אקדמיות המבוססות על אמון וכבוד הדדי.
כיום מרצים רבים מלמדים באופנים ובסגנונות שונים על הסכסוך הישראלי-ערבי, אולם הסברה ישראלית אינה קיימת כמעט בקמפוסים. פעילות כזו נחוצה כיום יותר מתמיד. ההסברה הישראלית צריכה להיות מאוזנת כדי לאפשר שיח אינטלקטואלי מסודר שאינו מוטה ובעיקר שיח שמפריך תפיסות חד-צדדיות מעוותות. היא אינה יכולה להישען עוד על מודלים ישנים של הסברה חד-כיוונית. כדי להיות אפקטיבית, עליה להכיר בכך שהקהל האקדמי דורש עומק, מורכבות ויושרה אינטלקטואלית. גישה כזו תאפשר לישראל להיתפס לא כצד שמבקש לכפות את עמדתו, אלא כצד שמוכן להתמודד עם ההיסטוריה במלואה ובכך לחזק את מעמדה המוסרי והאינטלקטואלי של המדינה בזירה האקדמית בארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף