טור דעה שפורסם ב"ניו יורק טיימס" מנתח את מה שנראה כמו המהפך המדהים ביותר של העידן הנוכחי, ומציג שיעור מאלף בדמוקרטיה. מדיאר, בעצמו איש מערכת לשעבר שחצה את הקווים, לא ניסה לנצח את אורבן במגרש המשחקים המהונדס שלו. הוא הבין שנגד מכונת כוח דיגיטלית ותעמולתית לא צריך לבנות מכונה מתחרה, אלא לחזור לבסיס: אנשים אמיתיים ושטח בוער. באמצעות רשת שטח פנומנלית של עשרות אלפי מתנדבים, הוא חרש כ-700 יישובים והפך אותם למאחזי תמיכה אקטיביים. פוליטיקה ישנה, קלאסית, של פנים אל פנים, התבררה כנוגדן היעיל ביותר לקמפייני השנאה והפחד של המשטר.
מהפך נוסף פעל בזירה הרטורית. מדיאר סירב לשחק לפי כללי הנימוס הפוליטיים המקרטעים של האופוזיציה הישנה. הוא לא קרא לזה "שחיתות" או "סטייה ממינהל תקין", אלא הגדיר את הונגריה של אורבן בדיוק כפי שהיא - מדינת מאפיה ומפעל פשע. הוא סחף את הציבור לא דרך הבטחות כלכליות צרות, אלא באמצעות יצירת זעזוע מוסרי עמוק סביב פרשות טיוח של התעללות בילדים במוסדות מדינה וגזל של כ-65 מיליארד דולר מהקופה הציבורית.
ב"ניו יורק טיימס" מציינים כי הניצחון המוחץ של מפלגתו, "טיסה", שהניב רוב חוקתי לשכתוב חוקי המדינה והחזרת דגל האיחוד האירופי לחזית הפרלמנט, הוא תזכורת חשובה למערב כולו. פופוליזם אוטוקרטי ניזון מאדישות ומציניות של הציבור. ברגע שקם מנהיג שמצליח לעורר השראה, לגייס את השטח ולהחזיר לאזרחים את התחושה שהמדינה שייכת להם - גם הארכיטקטורה המתוחכמת ביותר של שלטון יחיד מתפרקת כמו מגדל קלפים.
התרעות פיקוד העורף