ואולם, במכוני מחקר מערביים ובקרב גורמים פוליטיים העוקבים אחר הסוגיה האיראנית, השאלה המרכזית כבר לא מתמקדת רק באפשרות לחתום על הסכם חדש, אלא ביכולתה של איראן עצמה להפיק ממנו תועלת ממשית. בשנים האחרונות איבדה איראן לא רק חלק משמעותי מהשפעתה האזורית, אלא גם נכנסה לתקופה של שחיקה כלכלית, עייפות פנימית ומאבק גובר בין אגפי המשטר. בשל כך, המשבר בטהראן נתפס כיום כעמוק בהרבה מסוגיה של סנקציות שניתן להסיר או להקל.
גם במכון צ'טהאם האוס הבריטי מצביעים על כך שהכלכלה האיראנית נכנסה לשלב של "חוסר איזון מבני". לפי גישה זו, הבעיה אינה נובעת רק ממחסור במשאבים, אלא גם מאופיו של המודל הכלכלי עצמו, המבוסס על רשתות מקבילות, מוסדות הקשורים למשמרות המהפכה ומוקדי כוח בתוך המדינה.
ממתקפה למגננה: שקיעתו של "ציר ההתנגדות"
כוחה של איראן בשני העשורים האחרונים לא התבסס על כלכלה בלבד, אלא גם על רשת השפעה אזורית רחבה שנפרסה מעיראק וסוריה ועד לבנון ותימן. אולם המלחמה האחרונה, לצד שנים של שחיקה מתמשכת, שינו חלק ניכר מהתמונה.
על פי הערכות של מכוני מחקר אמריקניים ואירופיים, עלות שימור ההשפעה האזורית של איראן הפכה גבוהה בהרבה מיכולתה של טהראן לממן ולנהל אותה, במיוחד לנוכח הלחצים הכלכליים בתוך המדינה ושינוי סדרי העדיפויות של חלק מבעלות בריתה באזור.
בנוסף, חלקים מ"ציר ההתנגדות" עצמו מתמודדים כיום עם משברים פנימיים מורכבים, מלבנון ועד עיראק. מצב זה, לפי אותן הערכות, העביר את איראן בהדרגה ממעמד של כוח אזורי עולה לעמדה שבה היא נדרשת להגן על מה שנותר מהשפעתה.
א-נור טען כי איראן נהנתה בעבר מחולשת האזור ומהוואקום הערבי, אך לדבריו האזור השתנה. כיום, לדבריו, ישנן מעצמות אזוריות ובינלאומיות המבקשות לעצב מחדש את מאזן הכוחות באופן שמצמצם את מרחב התמרון האיראני. לדבריו, טהראן עשויה להצליח לחתום על הסכם, אך היא כבר אינה פועלת באותה סביבה אזורית שאפשרה לה בעבר לתרגם הסכמים לרווחים פוליטיים ואסטרטגיים.
פרויקט אזורי או הישרדות: הקרב על סדרי העדיפויות
אתגר נוסף ומשמעותי לאיראן מגיע מבית. בחודשים האחרונים גברו הדיווחים בעיתונות האיראנית והמערבית על מחלוקות מתרחבות בין אגפי המשטר, בעיקר בין הגורמים המזוהים עם משמרות המהפכה לבין זרמים הסבורים כי המשך העימות הפתוח עם המערב עלול לאיים על יציבות המדינה עצמה.
המלחמה האחרונה חשפה, לפי הדיווחים, גם מתיחות בתוך המוסדות האיראניים, לאחר ביקורת שנמתחה על התפקוד הביטחוני, המודיעיני והצבאי. במקביל, גורמים איראניים לשעבר דיברו על "חדירות חסרות תקדים" למערכות המדינה. במכוני מחקר מערביים מעריכים כי האיום המרכזי על איראן כיום אינו מסתכם בירידה בהשפעה האזורית או במשבר הכלכלי, אלא נוגע גם לשחיקה ביכולתו של המשטר לייצר הסכמה פנימית יציבה באשר לאופי השלב הבא.
א-נור אמר כי המשטר האיראני כבר אינו פועל כגוש אחד מלוכד כפי שהוצג בעבר. לדבריו, קיים כיום מאבק ברור סביב סדרי העדיפויות: האם להמשיך להציב בראש את הפרויקט האזורי, או להתמקד בהצלת המצב הפנימי באיראן.
הפרדוקס, לפי הניתוח, הוא שטהראן זקוקה כיום להסכם יותר מבעבר, אך יכולתה להפוך אותו להתאוששות אסטרטגית רחבה נראית מוגבלת יותר מאשר בשנים קודמות. העולם השתנה, האזור השתנה, וגם הזירה הפנימית באיראן אינה יציבה כפי שהייתה בעבר. לכן, השאלה אינה רק אם איראן תחתום על הסכם חדש, אלא מה נותר ביכולתה של טהראן להפיק ממנו בפועל. לפי גישה זו, הבעיה של איראן אינה מסתכמת עוד בסנקציות, אלא נעוצה גם במבנה המדינה ובאופן שבו היא מתמודדת עם המשברים המצטברים בתוכה ומחוצה לה.
התרעות פיקוד העורף