בראשית דבריו תוקף קרמאן את הפרשנים שטוענים כי מול "כוח לא פרופורציונלי ועולם חסר מצפון", התוצאה של שבעה באוקטובר הייתה הרסנית וידועה מראש. "אם זה היה שגוי, מה היה הדבר הנכון לעשות?", הוא מאתגר את קוראיו. "האם היה זה נכון לשבת ולחכות למוות כמו כבשי קורבן, בזמן שישראל כובשת את פלסטין ומשמידה את הפלסטינים במשך שנים, מבלי להכיר בשום כלל דתי, מוסרי או משפטי?". לטענתו, מול שתיקת העולם, הפעולה האקטיבית, גם במחיר חיים, עדיפה על ישיבה בחוסר מעש.
נקודה נוספת שמועלית מתייחסת לבידוד הבינלאומי של מדינות התומכות בישראל. מוצג תקדים היסטורי בדמות כישלונה של גרמניה להיבחר למועצת הביטחון של האו"ם, שלטענת הכותב נבע ישירות מתמיכתה בישראל במלחמת עזה. בנוסף, הוא משבח את משטי "צומוד" שהצליחו למשוך למעלה מ-1,000 פעילים מכ-70 מדינות ולהסב את תשומת הלב העולמית למתרחש.
בסיכום דבריו, הפובליציסט דוחה בתוקף את הגישה לפיה שבעה באוקטובר, בדומה ל"אביב הערבי", הם למעשה מזימות אמריקאיות-ישראליות שנועדו לפלג את המזרח התיכון. להשקפתו, מהלכים אלו הובילו להתעוררות חסרת תקדים ולשיתוף פעולה מחודש בעולם האסלאמי. הוא חותם במסר תקיף למבקריו: "אתם לא עושים כלום, אז לפחות תשמרו על פיכם".
התרעות פיקוד העורף