הפסקת האש השברירית מספקת אמנם הפוגה זמנית בלבד מאימת הפצצות, אך המציאות היומיומית ברפובליקה האסלאמית הפכה למאבק הישרדות בלתי נסבל. כ-1,700 אזרחים נהרגו בתקיפות, ותשתיות קריטיות רבות הושמדו לחלוטין. סגירתו בפועל של מיצר הורמוז שיתקה לחלוטין את יצוא הנפט, המהווה את עורק החיים של המדינה, והכלכלה המדשדשת ממילא נכנסה לצניחה חופשית אל עבר התהום.
לפי נתוני המרכז הרשמי לסטטיסטיקה באיראן, מחירי מוצרי היסוד זינקו במאות אחוזים בתוך שנה: מחיר שמן הבישול זינק ב-430%, הביצים ב-345%, והאורז ב-287%. תושבים מיואשים מעידים כי המשכורות אינן מספיקות אפילו למחצית החודש, ובתי החולים והמרקחת החלו לקצוב תרופות מצילות חיים בשל מחסור חמור שנגרם כתוצאה מהפצצת התעשייה הפטרוכימית.
התסכול העמוק בקרב האופוזיציה החריף עוד יותר בעקבות חשיפת העיתון האמריקני, לפיה וושינגטון וירושלים שקלו בתחילה להציב דווקא את הנשיא הקיצוני לשעבר, מחמוד אחמדינז'אד, כמנהיג החדש של המדינה במסגרת תוכניותיהן ליום שאחרי. "הפציצו והחריבו את המדינה שלנו בשם שינוי המשטר רק כדי להחזיר לנו את אחמדינז'אד?", תהה אמיראלי, מהנדס בן 62 מטהראן. "זה מוכיח מעבר לכל ספק שהמטרה של המערב מעולם לא הייתה להפוך את איראן למקום טוב או חופשי יותר עבור אזרחיה".
מומחים בינלאומיים מצביעים על כך שהמלחמה השיגה תוצאה הפוכה, ודווקא חיזקה את עמידותו הלגיטימית של המשטר, המובל כעת בידי בנו של המנהיג המנוח, מוג'תבא ח'אמנאי. אזרחים איראנים רבים מודים כעת כי ויתרו לחלוטין על שאיפותיהם למהפכה פוליטית, וממוקדים כעת אך ורק בהשגת מזון בסיסי ושרשרת אספקה יציבה. המלחמה הגדולה, כך נראה, לא הביאה את בשורת החירות המיוחלת, אלא הותירה עם שלם פצוע, מרושש ומבוהל, המשמש כלי משחק משני לחלוטין בעימות גאו-פוליטי עקוב מדם שגדול בהרבה ממידותיו.
התרעות פיקוד העורף