אולם, מתחת לפני השטח, הפרויקט סבל מחוסר אמון תעשייתי עמוק. חברת דאסו הצרפתית דרשה להוביל את המיזם ללא עוררין, בטענה שהיא היחידה בעלת ניסיון מוכח. מנגד, תאגיד איירבוס, שייצג את האינטרסים של גרמניה וספרד, סירב להסתפק בתפקיד משני בפרויקט הממומן במשותף.
ההתנגשות חרגה מגבולות האגו התעשייתי וחשפה פערים מבצעיים תהומיים. צרפת דרשה מטוס שיוכל לשאת נשק גרעיני ולהמריא מנושאות מטוסים, יכולות החיוניות לתפיסת הביטחון העצמאית שלה. גרמניה לעומתה, חיפשה פלטפורמה קונבנציונלית, מבוססת יבשה, שתשתלב באופן טבעי במערך של נאט"ו. הניסיון לאלץ פלטפורמה בודדת לשרת שתי תרבויות אסטרטגיות שונות ומנוגדות, היה נידון לכישלון. בנוסף, בעוד צרפת נשענת כלכלית על ייצוא גמיש של מטוסי קרב, גרמניה מחזיקה במדיניות ייצוא נוקשה שהקשתה על המודל העסקי.
לפי מבלוטוגלו, האירוניה המרירה ביותר היא שפרויקט שנועד לחלץ את אירופה מהתלות באמריקאים, צפוי רק להעמיק אותה. לנוכח העיכובים, גרמניה כבר נאלצה להזמין 35 מטוסי F-35 כדי למלא את הפערים המבצעיים שלה. בסופו של יום, כישלון הפרויקט אינו נובע ממגבלות טכנולוגיות. לאירופה יש את התקציבים, המהנדסים והצורך. הפרויקט קרס משום ששאיפות פוליטיות גרנדיוזיות שימשו כתחליף למנהיגות ומשמעת תעשייתית, והותירו את היבשת ללא מטוס עתידי וללא ריבונות ביטחונית.
התרעות פיקוד העורף