כלי מדיני כדי לשמר נוכחות
על פי הניתוח, יש הבדל מהותי בין מדינה שמסרבת להיכנס למשא ומתן לבין מדינה שמקבלת את המסגרת הדיפלומטית, אך מרוקנת אותה מתוכן מעשי. במקרה הישראלי, כך נטען, השיחות מתקיימות, המתווך האמריקני מעורב והצדדים ממשיכים לדבר - אולם בשטח כמעט דבר אינו משתנה.
לדבריהם, למעשה נרקם פה דיל חדש בין ארה"ב לישראל - הקיפאון אינו תוצאה של כשל טכני או חוסר תיאום, אלא חלק ממדיניות מחושבת. ישראל, כך נטען, מבקשת להותיר בידיה נוכחות מבצעית שתאפשר לה להשפיע על תנאי ההסדר העתידי, תוך המשך תקיפות והצהרות שלפיהן לא תיסוג מהאזורים שבהם היא מחזיקה בלבנון גם במקרה של הפסקת אש.
עוד הם טוענים כי ישראל מנהלת את המסלול הדיפלומטי באופן שמשרת את המציאות הצבאית, ולא להפך. כלומר, במקום שהמשא ומתן יביא לשינוי בשטח, הוא למעשה כיסוי להמשך הפעילות הצבאית ולקיבוע המצב הקיים.
אחת הטענות המרכזיות נוגעת לפגיעה בצבא לבנון שממנו ישראל מצפה, במסגרת נוסחאות הסדרה האפשריות, שיתפרס בדרום לבנון ויהיה אחראי על יישום ההסכם. אלא שפגיעה ביכולתו של הצבא הלבנוני, כך נטען, משרתת טיעון ישראלי עתידי שלפיו אין בלבנון גורם המסוגל לאכוף את הביטחון בגבול.
בדרך זו, נטען, ישראל משמרת את ההצדקה להמשך התערבות צבאית. לא כצעד חריג או זמני, אלא כצורך ביטחוני מתמשך. מכאן שההפרות בשטח אינן מוצגות כמכשול למשא ומתן, אלא הופכות למעשה לחלק מהדינמיקה שמזינה אותו.
לבנון בין חולשה פנימית לדימוי בינלאומי בעייתי
בתקשורת הערבית מתארים גם את ההשפעה של המצב על דימויה של המדינה הלבנונית. בזירה הפנימית, ההנהגה בביירות נדרשת להסביר כיצד היא מקדמת קו ריבוני, בזמן שארצות הברית, בעלת הברית המרכזית שלה במסלול ההסדרה, אינה מפעילה לחץ משמעותי על ישראל לעצור את התקיפות.
בזירה הבינלאומית, נטען כי חולשתה של לבנון מחזקת את הטענה הישראלית שלפיה אין מולה שותף אפקטיבי להסכם. כך, נטען, ישראל הופכת את חולשת המדינה הלבנונית לקלף מיקוח: תחילה מציגה אותה כהוכחה לכך שאין מי שיאכוף הסדר, ולאחר מכן משתמשת בכך כהצדקה לאי-נסיגה ולהמשך פעילותה הצבאית.
ארצות הברית כמתווכת לא ניטרלית
עם זאת, לפי הניתוח, וושינגטון זקוקה לעצם קיומו של "מסלול משא ומתן" כדי להציג הישג מדיני במדיניותה האזורית - גם אם התהליך אינו מניב שינוי ממשי בשטח. לכן, נטען במאמר, התהליך עצמו חשוב לאמריקנים מבחינה תקשורתית ופוליטית, גם כאשר הוא מתנהל ללא תוצאה ברורה. לדבריהם, כל עוד מתקיימת מסגרת דיפלומטית שניתן להציג כהתקדמות, אין לוושינגטון אינטרס מיידי לשבור את הכלים מול ישראל.
איראן חוזרת למרכז הבמה
במילים אחרות, לבנון אינה מתמודדת רק עם משא ומתן מול ישראל, אלא עם מסלול דיפלומטי רחב יותר שבו המעצמות והכוחות האזוריים מעצבים את גבולות המשחק מעל ראשה. כלומר, לא אויב שמסרב להסדר, אלא תהליך מדיני שנמשך, מכלה זמן ואנרגיה, ומעניק לגיטימציה למציאות חדשה בשטח במקום לשנות אותה.
התרעות פיקוד העורף