לפני עשור, היא ובעלה עזבו את ישראל ועברו לעיירה הפסטורלית, המונה כ-3,800 תושבים בלבד, מקום שבו ילדים מתרוצצים יחפים ודלתות הבתים נשארות פתוחות. כמי שגדלה בצל האינתיפאדה השנייה, היא הייתה בטוחה שהותירה את האלימות של המזרח התיכון מאחור. אולם, למשמע מילים כמו "גניבת אדמות" ו"כיבוש", היא הבינה שהיא כבר לא בטוחה. למרות שניסתה להסביר לקהל על המציאות המורכבת בישראל - ההחלטה עברה, והיא נותרה מצולקת, נאלצת להתקין מצלמות אבטחה סביב ביתה.
המטרה הסופית של הקמפיין היא לבנות תמיכה רחבה לתנועת החרם נגד ישראל, ולבודד את מדינת היהודים כלכלית, פוליטית ותרבותית. מדובר במגמה שהתעצמה דרמטית מאז מתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר. "זהו BDS על סטרואידים", מסביר ג'ונתן שנצר, אנליסט לוט"ר לשעבר במשרד האוצר האמריקני. "המאמץ המואץ הזה לבודד את ישראל מתרחש ברחוב הראשי, בוול סטריט ובקמפוסים של האוניברסיטאות". למרבה האירוניה, בעוד מדינות ערביות רבות זנחו את טקטיקת החרם וחתמו על הסכמי שלום, דווקא ליברלים אמריקנים משכילים אימצו את המאבק הזה בשקיקה.
דניס גברו, מעסה יהודייה בת 51 מהעיירה ספרינגפילד, מספרת ל-"The Free Press" כי ביתה מרגיש כעת כמו "שטח עוין". הקליניקה שלה הושחתה לאחרונה עם כתובות נאצה כמו "שחררו את פלסטין" וקללות נגד ישראל. "זה כאילו שכל ההיפים הליברלים האלה רוצים להרוג אותי", אמרה גברו.
מרבית היהודים המקומיים מדווחים כי נאלצו לתגבר את סידורי האבטחה שלהם, כולל רכישת כלי נשק וכלבי שמירה. מארק טריינקמן, אב טרי בן 43 מהעיירה ניופיין, סיפר על תחושותיו הקשות. לאחר שהעיירה שלו העבירה את החלטת החרם ברוב מוחץ, שכלל גם את הנגר שבנה את ביתו והירקן המקומי, הוא הרגיש כאילו הצמידו "טלאי צהוב בוהק" למעילו. "אני לא הולך לשירותים עכשיו בלי הנשק שלי", הודה. למרבה האירוניה, הוא מציין, אותם אנשים ששונאים את ישראל משאירים לו ולמשפחתו למעשה רק ברירה אחת: לעלות לישראל.
פעילים פרו-ישראלים מציינים כי ורמונט מהווה קרקע פורייה לקמפיינים מסוג זה. זוהי אחת המדינות הפרוגרסיביות, המבוגרות והלבנות ביותר בארה"ב. הסנאטור הפופולרי ביותר במדינה, ברני סנדרס, הוא מבקר חריף של ישראל שאף כינה את המלחמה בחמאס "רצח עם". דמויות כמו סנדרס, לצד נציגים אחרים בקונגרס שמחרימים את פוליטיקאים ישראלים, מעניקים רוח גבית לפעילים הליברלים ולגיטימציה למסרים האנטי-ציוניים ברמה המוניציפלית היומיומית.
עבור ישראלים-אמריקנים כמו גברו, המציאות החדשה מעוררת צמרמורת. היא שומרת על מדף האח בביתה אבן מגוש קטיף, זכר לקהילה שפונתה ב-2005 בניסיון להשיג "שטחים תמורת שלום" - שלום שמעולם לא הגיע. "בוורמונט הם קוראים לזה צדק חברתי, אבל בפועל הם יוצרים שנאת יהודים", היא מסכמת בתסכול. כששכניה החלו להפנות לה עורף, היא הייתה המומה, אך כיום היא מבינה שזו בסך הכל חזרה מדויקת על ההיסטוריה. "לא משנה, זו לא האינתיפאדה הראשונה שלי", היא מושכת בכתפיה בהשלמה כואבת, "אבל זו בהחלט האינתיפאדה הראשונה של כל השאר".
התרעות פיקוד העורף