סקהיל טען בפודקאסט "Breaking Points" כי האיראנים לא התייחסו לכך כאל בדיחה או עקיצה פוליטית. לדבריו, בטהרן ראו בטראמפ מנהיג שצריך לנהל מולו תקשורת בזהירות מיוחדת. לפי המקורות שציטט, הפסיכולוגים בנו עבורו פרופיל פסיכולוגי, בחנו את דפוסי התגובה שלו, וכל מסר משמעותי שיצא מטהרן ועבר בדרכו לבית הלבן נבדק דרך אותה עדשה.
על פי הדיווח, הגישה הזו אף נשאה פרי. גורם איראני טען כי מהרגע שבו שולבו המלצות היועצים במסרים שהועברו לטראמפ, נרשם שיפור באופן שבו הגיב הנשיא האמריקאי. כלומר, בעיני אותו גורם, טהרן לא רק ניהלה משא ומתן על טקסטים, סעיפים ולוחות זמנים - אלא גם על מצב רוח, אגו, תגובה ומסגור.
אבל כאן בדיוק מתחילה השאלה המעניינת באמת: האם האיראנים באמת בנו אסטרטגיה סביב אבחנה נפשית של טראמפ, או שמא מדובר פשוט בגרסה דרמטית במיוחד לכלי מוכר מאוד בעולם המודיעין והמשא ומתן?
"אסטרטגיה של טפטוף מים על סלע"
לדבריו, אין שום דבר חריג בכך ששירותי מודיעין נעזרים בפסיכולוגים כדי לשרטט פרופיל של מנהיגים, ראשי ארגוני טרור ומקבלי החלטות. "כל שירות מודיעין שמכבד את עצמו עושה את זה", הוא אומר. "גם האיראנים אינם יוצאי דופן. אבל מכאן ועד ניהול אסטרטגיה מול מעצמה על סמך ‘סעיף נפשי’ - המרחק הוא כמרחק טהרן מוושינגטון".
מי שעוקב אחרי הדיפלומטיה האיראנית, הוא אומר, מזהה את אותה חתימה פעם אחר פעם: תנאי פתיחה קשוחים, סירוב לוותר בתחילת המשחק, משיכת זמן, הצפת מתווכים, וניסיון להפוך כל יום שעובר לבעיה של הצד השני. במקרה של טראמפ, הצד השני הזה הוא נשיא אמריקאי שמולו עומדים לא רק האיראנים, אלא גם דעת קהל, בחירות אמצע, מחירי אנרגיה, עייפות ציבורית ממלחמות וקושי לבנות קואליציה בינלאומית רחבה.
לכן, מבחינת עילם, ההתנהלות האיראנית דווקא מוכיחה את ההפך מתזת "טראמפ המשוגע". בטהרן לא ראו מולם אדם בלתי רציונלי שאי אפשר לחשב את צעדיו, אלא פוליטיקאי שניתן ללחוץ עליו דרך אילוצי הזמן והמערכת שבה הוא פועל. "האיראנים לא רואים מולם מטורף בלתי צפוי", הוא אומר. "הם רואים שחקן רציונלי הכבול באזיקים של דמוקרטיה מערבית. הם מבינים את שעון החול של בחירות האמצע, את הציבור האמריקאי ששבע ממלחמות יקרות, ואת הקושי לגייס קואליציה בינלאומית. הם לא משחקים רולטה רוסית מול קאובוי מטורף - הם משחקים שחמט פרסי קלאסי".
"מרכיב חזק של אגרס-נרקיסיזם"
לדבריו, מול אדם חשדן או פרנואידי צריך להציג מסלול שבו גם הסיכונים וגם דרכי היציאה ברורים. "הוא קודם כול מחפש איך לצאת מהמתווה", אומר הדר. לעומת זאת, מול טיפוס אובססיבי שחי בפרטים הקטנים, הצעה כללית מדי עלולה לקרוס מיד. "שם אתה חייב להיכנס לפרטי פרטים". הפרקטיקה הזו, מזכיר הדר, אינה חדשה. כבר במלחמת העולם השנייה ניסו האמריקאים לבנות פרופילים פסיכולוגיים של מנהיגי אויב, ובהם אדולף היטלר. מאז הפך התחום לחלק קבוע, גם אם סמוי, בארגז הכלים של מודיעין, דיפלומטיה וניהול משברים.
כאשר הוא מתבקש להתייחס לטראמפ עצמו, הדר נזהר מאבחנה קלינית, אך מצביע על דפוסי אישיות בולטים. לדבריו, אצל טראמפ קיים מרכיב חזק של "אגרס-נרקיסיזם" - צורך בהאדרה עצמית, חיפוש אחר הכרה ורצון מתמיד שירוממו אותו. "הוא מחפש איך יפרגנו לו", אומר הדר. "איך יאדירו אותו". דווקא משום כך, הוא סבור שהאיראנים בחנו אותו בנקודות הרגישות ביותר.
הם לא בהכרח ניסו לרצות אותו; לעיתים, הוא אומר, הם עשו את ההפך - גימדו הצהרות, דחו אמירות, הכחישו פרסומים ובחנו את התגובה. "לדעתי הם עשו לו טסטים", אומר הדר. "הם רצו להבין אם יש לו באמת מוטיבציה למלחמה, או שהוא כבול פוליטית כך שגם אם המשא ומתן יידרדר - הוא לא יתקוף".
הפסיכולוגיה של ההתשה
מאחורי האנקדוטה על שני פסיכולוגים איראנים מסתתרת אמת רחבה יותר: במשא ומתן מדיני, ודאי מול מנהיג כמו טראמפ, לא מספיק לדעת מה הצד השני רוצה. צריך להבין מה מפעיל אותו, מה מערער אותו, ומה יגרום לו להרגיש שהוא ניצח - גם כשהוא נדרש להתפשר. בסופו של דבר, ייתכן שהשאלה אינה אם איראן חשבה שטראמפ "כשיר" או "לא כשיר". ייתכן שהשאלה האמיתית היא הרבה יותר קרה: האם טהרן הצליחה להבין מה מפעיל אותו, מה מלחיץ אותו, מה מרגיע אותו - ומה יגרום לו להאמין שהעסקה משרתת אותו.
במובן הזה, הפסיכולוגים, אם אכן היו שם, לא היו לב הסיפור. הם היו עוד כלי אחד בתוך מערכה איראנית מוכרת: להקשיח עמדות, למשוך זמן, לבדוק גבולות, ולחכות שהשעון הפוליטי בוושינגטון יתחיל לעבוד לטובתם.
התרעות פיקוד העורף