האריס מציב מראה מול הקהילה הבינלאומית ומשווה את ישראל למדינות אחרות. הוא מציין כי בעוד שמדינות כגון ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה הוקמו על בסיס כיבוש ודיכוי של אוכלוסיות ילידיות, ומדינות רבות אחרות שורטטו באופן מלאכותי על ידי מעצמות זרות, איש אינו מערער על זכות קיומן הבסיסית. רוב המדינות שואבות את הלגיטימיות שלהן מעצם קיומן, בעוד שישראל נדרשת להצדיק את עצמה מחדש פעם אחר פעם, למרות גיבוי משפטי בינלאומי נרחב הכולל את הצהרת בלפור והחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947.
המוקד המטריד ביותר בתופעה, מנתח האריס, הוא הדרך שבה האנטי-ציונות משמשת כמפלט לשוני יעיל עבור שונאי ישראל. תחת המעטה של עמדה פוליטית כביכול, מוסתרת דחייה מוחלטת של זכות ההגדרה העצמית היהודית. מתנגדי ישראל ממחזרים באופן שגרתי מוטיבים אנטישמיים קלאסיים – החל מהצגת המדינה כרוע מוחלט, ועד לעלילות דם על קצירת איברים ורצח ילדים. האנטי-ציונים מתעקשים שביקורתם מופנית כלפי מדינת ישראל בלבד ולא כלפי יהודים, אך בפועל הם משתמשים בכלים אנטישמיים מובהקים כדי לעשות דמוניזציה למדינה.
המסקנה העולה מן הניתוח היא חדה: מדובר בהעמדת פנים מסוכנת. תנועת האנטי-ציונות אינה מהווה ביקורת פוליטית שגרתית, אלא משמשת הלכה למעשה כאנטישמיות מודרנית באריזה מחדש.
התרעות פיקוד העורף