ערימות ענק של ספרי יהדות וישראליקה הקיפו את קירות הדירה; עשרות ספרי ביקורת קולנוע והיסטוריה של האופרה מילאו את חדר הרחצה המיושן; ערימות של מחזות ושירה חסמו את החלון הראשי, ואומינר עצמו נאלץ לישון על מזרן המונח על הרצפה, כשהוא מוקף מכל עבר ברומנים מסומנים ואהובים. שגרת חייו הייתה ייחודית: הוא נהג להתעורר בשעות הצהריים, להשתרע על ספת השזלונג שלו ולגמוע בשקיקה את כתביהם של סופרי יידיש כמו חיים גראדה ומבקרים ספרותיים כאדמונד וילסון. "אני קורא כל הזמן במטרה לחלץ ידע", הסביר אומינר בן ה-31 בראיון ל"ניו יורק טיימס". "אני זקוק לכל ספר וספר בבעלותי. הספרייה שלי היא מדריך ההפעלה שלי לחיים".
אומינר, המתפרנס כמתרגם עצמאי לעברית, הפך את הדירה הדחוסה למטה הראשי של כתב העת הספרותי החדש שהקים, "Notarikon Review". המקום הפך לאבן שואבת עבור הקהילה הספרותית הצעירה של ניו יורק, כאשר סופרים ומשוררים בתחילת דרכם התקבצו בין מגדלי הספרים המתנדנדים, שתו בירה והתווכחו בלהט על פוליטיקה עולמית ושירה יוונית. אולם, כאשר אוספי הספרים המשיכו לתפוח בעקבות רכישות נוספות מחנויות יד שנייה ומהזמנות באינטרנט, הנהלת הבניין החליטה לשים לכך סוף.
הדייר הצעיר קיבל התראת פינוי חריפה מחברת הניהול של הנכס, שבשליטת איל הנדל"ן הניו-יורקי קמראן חכים. במכתב נטען כי אומינר מפר הפרה יסודית את חוזה השכירות שלו: "אתה מתחזק את המושכר במצב של עומס-יתר חמור, מאפשר אגירת יתר של ספרים, ויוצר סכנת שריפה חמורה באמצעות אגירת חומרים דליקים", נכתב בהתראה. "אני לא חושב על עצמי כעל אגרן כפייתי", הגיב אומינר בציניות מרירה, "אבל אני מניח שמי שמנהל את הבניין שלי חשב אחרת". לאחר שסירב לדרישה להיפטר מאלפי ספריו, החלו נגדו הליכי פינוי משפטיים.
"תמיד קראתי את מה שרציתי לקרוא, לא רק את מה שהם רצו שאקרא", נזכר אומינר. "שם אתה מגבש את דעתך ואת תפיסת העולם שלך". שנה אחת בלבד לפני שהיה אמור לקבל הסמכה לרבנות, החליט לנטוש את המסלול שיועד לו. הוא הסיר את הכיפה והחליט להשתלב בחברה הליברלית של ניו יורק. הוא נרשם ללימודי קולנוע ופילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, עבר התמחות במגזין "טאבלט", ולאחר סיום לימודיו עבר להתגורר בפריז בעקבות קשר רומנטי.
גם לאחר שבת זוגו זרקה אותו מדירתה, אומינר נשאר בבירה הצרפתית עד שביזבז את דולר האחרון שלו. הוא נהג לעשן סיגריות "ז'יטאן" ברובע המארה, נשדד ברכבת התחתית ובילה שעות ארוכות בדוכני הספרים לגדות הסיין. החשיפה לכתבי עת פוליטיים וספרותיים צרפתיים עיצבה את חזונו העיתונאי והספרותי, וגרמה לו להבין ששיח תרבותי אמיתי דורש דיוק בארגימנטציה ונוחות עם מחלוקות וקונפליקטים.
"ליהודים יש קשר כמעט מיסטי עם ספרים וידע", הסביר מזרחי לעיתון הניו-יורקי. "אנחנו תמיד חווים מחדש את העבר שלנו ויוצרים צמא לידע, וזו הסיבה שבית יהודי חייב ספרייה. מבין כל החסרונות וההתמכרויות, אני מוצא שספרים הם הדבר הפחות מסוכן. אם אתה לא מעורה בתרבות שלו, אולי הספרייה באמת נראית כאוטית. אבל אני מוכן להמר שמנדל יודע איפה נמצא כל ספר וספר בדירה שלו". אומינר עצמו מחזק את הדברים וטוען: "אני יודע שהספרייה שלי עשויה להיראות מוגזמת לחלק מהאנשים, אבל בבית רבני אף אחד לא היה ממצמץ פעמיים מול ספרייה כזו. הקריאה היא חלק מהתרבות שלי".
גם כשהשמיים התקדרו וגשם זלעפות החל לרדת, אומינר וחבריו המשיכו להעמיס את הארגזים אל תוך משאית ההובלות, כשהם רצים בגשם עם ארגזי מחזות מאיטליה של ימי הביניים. את הערב סיימו החבורה בדירה הריקה כמעט לגמרי, סביב ארוחת כיסונים ובליני, כשהם ממשיכים להתווכח בלהט על שירתו המוקדמת של נבוקוב ועל ענייני פנים בלבנון. אולם, הסיפור הזה רחוק מלהסתיים בהפסד של המילה הכתובה. כפי שסיפרה אחת מחברותיו שהשתתפה באריזה: "שמעתי שמנדל מצא דירה חדשה וגדולה יותר. וכולנו יודעים מה זה אומר - עוד הרבה יותר מקום לספרים חדשים".
התרעות פיקוד העורף