עם זאת, תחקיר מקיף של ה"ניו יורק טיימס" חושף את המורכבות הכלכלית והאנושית העצומה שמאחורי בחירת היעדים הללו. בעוד שצמרת המשטר וגופי הביטחון האיראניים אכן מושרשים עמוק בחברות הרווחיות ביותר במדינה, אותם תאגידים בדיוק מהווים עורק חיים קריטי עבור פרנסתם של מיליוני אזרחים איראניים מן השורה, ללא קשר לזיקתם האידיאולוגית לממשל.
טראמפ אף אייים בעבר לא פעם בתקיפת תשתיות איראניות, ואם הלחימה תתחדש בעצימות מלאה, יעדים אזרחיים-למחצה כמו "מובארכה" יעמדו שוב במוקד הדיון הציבורי והצבאי. במקביל, משמרות המהפכה האשימו את ארה"ב בהריסת גשר רכבת המחבר את איראן עם טורקמניסטן - תקיפה שאושרה על ידי פיקוד מרכז האמריקאי, שהגדיר את הגשר כתשתית לוגיסטית צבאית שאיפשרה הזרמת אמצעי לחימה ואספקה.
מדוע בעצם הפך מפעל פלדה ליעד תקיפה מרכזי?
מדוחות של משרד האוצר האמריקאי ומסמכים רשמיים של הפרלמנט האיראני עולה כי תאגיד "מובארכה" הזרים רווחים עצומים לקרן השקעות השייכת למיליציית הבאסיג', הסרוגה בתוך משמרות המהפכה ומשמשת ככלי המרכזי לדיכוי מחאות אזרחיות, כולל בגל המחאות הנרחב בחודשים דצמבר וינואר.
למרות הקשר הפיננסי המובהק לגורמי הכוח והדיכוי, מומחים למשפט בינלאומי המצוטטים בדיווח מטילים ספק בחוקיות התקיפה. לפי הדין הבינלאומי, יצירת הכנסות עבור פעילות צבאית אינה מספיקה כשלעצמה כדי להפוך אתר אזרחי ליעד צבאי לגיטימי, אלא אם המפעל תורם תרומה ישירה ואפקטיבית לפעילות המלחמתית.
עבור תושבי אזור איספהאן, המפעל - שהוקם ב-1992 על ידי קבוצה איטלקית כסמל לשיקום והתעצמות לאחר מלחמת איראן-עיראק - נחשב למקום עבודה יוקרתי ונכסף. החברה מימנה אצטדיונים, מוסדות חינוך ותמכה באופן שוטף במשפחות מעוטות יכולת בסביבה. לפי דיווחים באיראן, מתוך 27 אלף עובדי התאגיד, רק כ-2,000 נותרו פעילים במפעל מיד לאחר התקיפות, אם כי לאחרונה הופעל מחדש אחד הכבשנים שניזוקו.
בקרב הציבור האיראני הדעות חלוקות באשר לאשמים במצב: בעוד חלק מהאזרחים מפנים את האצבע המאשמה כלפי משמרות המהפכה שדרדרו את הכלכלה וניצלו את משאבי המדינה לצרכים צבאיים, אחרים זועמים על ישראל וארה"ב, בטענה שתקיפת התשתיות מחסלת את עתידה הכלכלי של איראן וגוזלת מהציבור את התקווה לשינוי וליחסים טובים יותר עם המערב.
התרעות פיקוד העורף