בלב הוויכוח עומדת השאלה המשפטית. הנציבות האירופית וכמה ממשלות סבורות כי צעד בעל משמעות מדינית כלפי ישראל מחייב תמיכה פה אחד. מנגד, השירות המשפטי של מועצת האיחוד והמדינות התומכות באיסור טוענים כי מאחר שהמהלך נוגע למדיניות סחר, די בתמיכת 15 מדינות המייצגות לפחות 65 אחוזים מאוכלוסיית האיחוד. זהו מנגנון הרוב המיוחס הנהוג בהחלטות סחר רבות.
גרמניה מבקשת להתמקד בהפעלת לחץ על ממשלת ישראל לפעול נגד אלימות מתנחלים, ולא בצעדים מסחריים כוללים. איטליה מצדה הזהירה מפני קבלת החלטות לפני הבחירות בישראל. לעומתן, ספרד והולנד דורשות התקדמות מהירה, בטענה שהימנעות מפעולה פוגעת בעמדת האיחוד בנוגע למשפט הבין לאומי. צרפת ושבדיה נחשבות למובילות היוזמה, והן פועלות לגיבוש מחנה שיאפשר להעביר את ההחלטה ללא זכות וטו לכל מדינה.
הדחיפה לצעד אירופי התחזקה לאחר חוות הדעת של בית הדין הבין לאומי לצדק מיולי 2024, שקראה למדינות להימנע מקשרים כלכליים התורמים להמשך המצב בשטחים. האיחוד ורוב מדינות העולם רואים בהתנחלויות הפרה של המשפט הבין לאומי. ישראל דוחה עמדה זו, מגדירה את השטח כשנוי במחלוקת וטוענת לזיקה היסטורית ומשפטית יהודית אליו.
כיום, מוצרים מההתנחלויות אינם נהנים מהטבות המכס הניתנות ליצוא מישראל במסגרת הסכם האסוציאציה עם האיחוד, אך הם עדיין רשאים להיכנס לשוק האירופי. באיחוד מעריכים כי היקף היצוא מההתנחלויות מסתכם בעשרות עד מאות מיליוני אירו בשנה, סכום קטן ביחס למסחר הכולל בין ישראל לאיחוד, שהגיע ב-2025 ל-43.3 מיליארד אירו.
פשרה אפשרית עשויה להיות הטלת מכסים גבוהים במקום חרם מלא. מהלך כזה יאפשר למדינות התומכות להציג תגובה מעשית, ובמקביל יספק לגרמניה, איטליה ומדינות מתלבטות מרחב להימנע מאיסור מוחלט.
התרעות פיקוד העורף