"היקף התקיפות וההשלכות שלהן היו שונות ממדינה למדינה. ההחלטה שעמדה מאחוריהן לא. שש ממשלות. משטר אחד שמחליט בכל פעם ששטח המפרץ הוא מטרה לגיטימית. איראן מעולם לא קיבלה את המפרץ כמשהו מלבד החצר האחורית שלה. המלחמה הבהירה זאת. המצב הוא גם אזהרה עד כמה רחוק איראן עשויה להגיע ללא ההגנות האדירות שבנו מדינות המפרץ ושיתוף הפעולה הביטחוני שפיתחו עם שותפות, כולל ארצות הברית".
עוד הסביר גרינבלט: "העוצמה השונה של התקיפות של איראן משקפת את כיול הלחץ של טהרן בין מדינה למדינה. איראן שוקלת את חשיפתה שלה, את היחסים שהיא עדיין מקווה לשמר, כמה לחץ היא מאמינה שהיא יכולה להפעיל על וושינגטון, וכמה לחץ היא רוצה להפעיל ישירות על כל ממשלה במפרץ. כל מדינת מפרץ מתמודדת עם נסיבות שונות, כולל גאוגרפיה, חשיפה צבאית, בריתות, ערוצים לטהרן ושיקולים כלכליים, ובהם האינטרסים של איראן עצמה ושל איראנים עשירים שעושים עסקים ברחבי המפרץ. יחד, גורמים אלה מעצבים את הלחץ שעומד בפני כל מדינה ואת התגובה הזמינה לה".
"ממשלות המפרץ שעסקו בטהרן עשו זאת בעיניים פקוחות. הן הבינו את המשטר שעימו הן מתמודדות, גם כשהן בדקו באחריות אם דיפלומטיה יכולה לרסן אותו. מה שהמלחמה עשתה היה גזילת יכולתה של איראן להכחיש את כוונותיה. איראן ירתה על מדינות שהעניקו לה סבלנות, דיאלוג וריסון".
"העם האיראני נשא את תוצאות המשטר הזה זמן רב יותר וישיר יותר מכל אחד אחר. תקווה עבורם ובהירות לגבי המשטר הן שני דברים שונים. טראמפ, ואנשים בעלי רצון טוב בכל מקום, מקווים לעתיד שבו האיראנים חיים תחת ממשלה שמבזבזת את עושר ארצם על עמה ומשלבת את עצמה באזור ובעולם הרחב, במקום לבזבז את העושר הזה על שליחים וראשי נפץ. עתיד זה אינו באופק. אפילו לא קרוב. כדי להגיע לשם בסופו של דבר, האזור, והאינטרסים האמריקאים לצדו, משרתים על ידי ראייה צלולה, מבט קדימה וחוסר תשומת לב לגבי המשטר".
גרינבלט סיכם: "שום דבר מזה לא דורש מהמפרץ להסכים על כל השאר. זה דורש דבר אחד: סירוב לאפשר לאיראן להחיות את ההצגה הזו או לדמיין שיש לה סיכוי כלשהו לגנוב את מה שהמפרץ בנה וממשיך לבנות".
התרעות פיקוד העורף