אך בפועל, ניתוח נתונים מעמיק חושף תמונה מפתיעה הרבה יותר: כוחם האמיתי של מועמדים אלו לא טמון בקרב "הצווארון הכחול", אלא דווקא בקרב מצביעים בעלי השכלה אקדמית נרחבת.
תסכול כלכלי וייצור יתר של אליטות
גם אם מצבם החומרי של צעירים אלו "סביר" באופן אובייקטיבי, תחושת המרמור גוברת. הם פסימיים לגבי עתידם הכלכלי וחשים כעס כלפי הממסד והמדינה. הסטטוס המעמדי שלהם נותר מעורפל: מצד אחד הם נהנים מפריבילגיה השכלתית, אך מצד שני הם מרגישים חלק מאותם "אלה שאין להם".
הצלחת ה-DSA נשענת על אותה קבוצה שחווה ניידות חברתית כלפי מטה. על פי סקר פנימי של הארגון, ל-80 אחוזים מחבריו יש תואר ראשון לפחות, אך 45 אחוזים מתוכם מדווחים על הכנסה של פחות מ-60 אלף דולר בשנה - נתון חריג בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, שבה רק 19 אחוזים מהאקדמאים משתכרים סכומים כה נמוכים. המקצועות הנפוצים בארגון אינם עבודות כפיים, אלא כוללים בעיקר מורים, עובדי מגזר ציבורי, עובדים סוציאליים ואנשי עמותות.
הקיטוב הדמוגרפי החדש
ניתוח הנתונים שמציג סילבר מספק תמונת מראה מפתיעה של הפוליטיקה האמריקאית העכשווית. מסתבר שהקבוצה הדמוקרטית ביותר בארצות הברית כיום היא מצביעים בעלי תארים מתקדמים (תואר שני ומעלה) שהכנסתם נעה בין 30 ל-60 אלף דולר בשנה.
המגמה הזו נשמרת ברובה גם בחלוקה לגזע. בקרב מצביעים לבנים, בעלי תארים מתקדמים והכנסה בינונית-נמוכה הם הדמוקרטים ביותר. בקרב מצביעים שחורים, התמיכה במפלגה הדמוקרטית גורפת יותר באופן כללי, אך הקבוצה בעלת התארים המתקדמים וההכנסה המוגבלת שוברת שיאים - עם כ-95 אחוזי תמיכה במועמדים דמוקרטים.
בקרב היספנים, לעומת זאת, דפוסי ההצבעה קשורים יותר להכנסה מאשר להשכלה. היספנים בעלי הכנסה גבוהה נוטים ימינה ורפובליקנים בהרבה מאלו שמרוויחים פחות, עובדה המצביעה על קושי של הדמוקרטים - ושל ה-DSA בפרט - לפנות לציבור יזמי מקרב מיעוטים.
ממלחמת תרבות למהפכה סוציאליסטית
סילבר מסביר כי מסרים תרבותיים אלו הם פיתיון מושלם עבור פרוגרסיבים משכילים. אותם בוחרים נוטים להגדיר את עצמם כ"ליברלים מאוד" בשיעור כפול מהממוצע. הם מעניקים עדיפות עליונה לסוגיות של מלחמת תרבות - זכויות להט"ב, איכות הסביבה, יחסי גזע והסכסוך הישראלי-פלסטיני- לעתים על חשבון נושאים כלכליים קלאסיים כמו ביטוח בריאות ותעסוקה.
החיבור בין השמאל הסוציאליסטי הכלכלי לבין "שמאל הזהויות" התרבותי אינו מקרי. חברי ה-DSA אינם בהכרח רעבים ללחם או נאבקים לשרוד, אלא הם פשוט מתוסכלים עמוקות ממצבם האישי ומכיוונה של אמריקה. ההצטרפות למאבק גדול ואלטרואיסטי נגד "האליטות" ואי-הצדק העולמי מספקת להם משמעות. מנהיגי ה-DSA מהמרים שהמצביעים יישארו בארגון בזכות הסוציאליזם - אבל מה שמכניס אותם מלכתחילה בדלת, אלו הן מלחמות התרבות.
התרעות פיקוד העורף