המטרה הייתה פשוטה: למכור את עודפי הסלמון העצומים של המדינה למעצמה האסייתית. כיום, סושי סלמון הוא מנה בסיסית ופופולרית בכל רחבי העולם, ותעשיית הדגים הנורווגית הפכה לאימפריה כלכלית חובקת עולם.
נורווגיה מספקת כיום למעלה ממחצית מהסלמון האטלנטי בעולם. מדובר בתעשייה המגלגלת 18 מיליארד דולר בשנה, והיא נחשבת לייצוא השני בגודלו של המדינה אחרי נפט. במשך חמישה עשורים, כלובי ענק צפים בפיורדים, כשכל אחד מהם מכיל עד 200 אלף דגים.
בכירים בנורווגיה רואים בסלמון את "הנפט החדש" של המדינה, אך ההצלחה המסחררת הזו גובה כעת מחיר סביבתי ומוסרי כבד, שרק מתחיל להיחשף במלוא חומרתו.
על פי הדיווח ב-ABC News, לרוב חוות הסלמון אין קרקעית, מה שמוביל לכך שהפרשות הדגים, שתן ושיירי מזון צונחים ישירות אל מימי הפיורד. הפסולת הזו פועלת כדשן מסיבי ומעודדת פריחה של אצות מזיקות החונקות את יערות האצות הטבעיים ומדללות את רמות החמצן במים.
במקומות מסוימים, החמצן ירד בשליש מאז שנות החמישים, מצב המוחמר משמעותית בשל התחממות האוקיינוסים. צוללנים ומדענים מדווחים כי המערכת האקולוגית התת-ימית משתנה ללא היכר, ואזורים שלמים הופכים לשוממים ומזוהמים.
בנוסף לנזק הסביבתי האדיר, עולה גם שאלת רווחת בעלי החיים. הדרישה העולמית הובילה לעלייה חדה בכמות מה שמכונה "דגי ייצור" – סלמונים המגיעים לשחיטה כשהם סובלים מפצעים קשים, כיבים ומחלות, בין היתר עקב טפילים שהתרבו בשל הצפיפות בחוות. למרות שהם נחשבים בטוחים למאכל לאחר חיתוך האזורים הנגועים, מומחים מזהירים כי הדגים סובלים מכאבים עזים לאורך זמן.
בתגובה, התעשייה החלה להשקיע בפיתוח מערכות גידול סגורות ומתקדמות, אך עלותן גבוהה פי עשרה. כעת, נורווגיה ניצבת בפני דילמה: כיצד להזין את הרעב העולמי מבלי להחריב את הטבע שהפך אותה למעצמה.
התרעות פיקוד העורף