הם לא עסקו באסטרטגיה צבאית או בסודות שהיו מצונזרים על ידי הצבא, אלא בשגרה היומיומית, בשעות הפנאי, ובעיקר - בגעגועים העזים של ספידי לאהובתו שהמתינה לו בבית.
הכתיבה של ספידי הייתה מלאת חיים; הוא קיטר בהומור, היה שנון, סרקסטי, נועז ורומנטי. באחד המכתבים מאנגליה, רגע לפני הפלישה לנורמנדי, כתב לה בהתייחס לתמונות ששלחה לו: "מה את מנסה לעשות, להדליק אותי? את די חכמה, אה?". הוא שלח לה בושם מפריז, והיא שלחה לו בתמורה סלמי וסרדינים מהברונקס. "הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שלמדתי לדבר זה שהתחתנתי איתך", כתב לה ספידי מאפריקה הצפונית במאי 1943.
"אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר"
הארכיונאי קייס היה נחוש לגלות מה עלה בגורלם של ספידי ופרנסס לאחר המלחמה. הוא חיפש את מספרו האישי של ספידי בארכיון הלאומי והצליח להרכיב מידע בסיסי, אך סיפור חייהם המלא נותר חסר. בתקווה שהתקשורת תסייע, פנה הארגון לעיתון ה"וושינגטון פוסט" בשנת 2024. תחילה התגלה כי שני בני הזוג היו ילדים למהגרים דוברי עברית, והתגוררו במרחק של מספר רחובות זה מזו בניו יורק בשנות הארבעים. אביו של ספידי היה סבל בנמל, ואביה של פרנסס היה חייט.
עם זאת, עקבותיהם נעלמו לאחר המלחמה. לא היה אזכור לילדים, ולא אותרו קרובי משפחה חיים. קייס גילה בארכיון גם שני מכתבים שכתבה פרנסס לספידי, בהם הביעה את אהבתה העזה אליו. "לעולם אל תשכח שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם הזה", כתבה.
ספידי, ששירת בצפון אפריקה ובאירופה, נלחם בקרבות קשים באיטליה, השתתף בפלישה לנורמנדי והיה עם הכוחות האמריקאים בקרב על הבליטה בארדנים. למרות התופת, הוא לא הפסיק לכתוב לפרנסס לדירתם בשדרת ג'סופ בברונקס.
במכתב שכתב מסיציליה ביולי 1943, תיאר ספידי את מטוסי הקרב הגרמניים. "אבל לא להרבה זמן", הבטיח, "כי כשהמטוסים שלנו לא טיפלו בהם, החבר'ה על הקרקע עשו להם גיהנום. גם בעלך לא היה רע בכלל". ב-21 ביוני 1944, הוא כתב מ"מקום כלשהו בצרפת" על הפלישה לנורמנדי. "בטח הייתה שם המון סערת רגשות ב-6 ביוני. אני ממש יכול לדמיין כל אחד שיש לו מישהו בכוחות מתחיל לקוות ולהתפלל שיקיריו בסדר".
קצה החוט: החוקר והקרוב האבוד
כאשר נוצר קשר עם סרוטה, האחיין היה המום. "אני פשוט לא מאמין", אמר כששמע על אוסף המכתבים. "ספידי היה הדוד האהוב עליי. הוא היה נדיב ובעל חום טבעי". סרוטה סיפר על דמיון רב בינו לבין דודו, אפילו באהבתם לסלמי וסרדינים. לדבריו, ספידי קיבל את כינויו (מהיר) לאחר ששכב על הקרקע בזמן שמשאית עברה מעליו והוא יצא ללא פגע. הוא זוכר היטב את הארוחות המשפחתיות הסוערות בניו יורק, שהסתיימו תמיד במסעדה סינית או איטלקית.
היא נזכרה במפגשים משפחתיים בהם המבוגרים ישבו סביב שולחנות, שתו קוקטיילים, עישנו סיגריות והאזינו לפרנק סינטרה. "היא הייתה מאוד חכמה ויפה. אני יכולה לראות אותה כאילו זה היה אתמול", תיארה פיגיליס, והוסיפה בחיוך: "הוא היה כזה 'קאפקייק' קטן. הם היו חתיכת זוג".
על אף שעדיין לא ברור כיצד שרדו המכתבים ומי שלח אותם ל-USO עשרות שנים מאוחר יותר, סופה של התעלומה ההיסטורית הזו נמצא דווקא בפלורידה, לשם עברו בני הזוג בשלב מאוחר יותר בחייהם. בית עלמין יהודי בנורת' לודרדייל חושף את הפרק האחרון בסיפור אהבתם יוצא הדופן: לואיס "ספידי" וובר הלך לעולמו בגיל 78, ב-19 בפברואר 1997. על מצבתו חרוט המשפט הפשוט והמדויק כל כך: "בעל אהוב והחבר הכי טוב. לנצח בליבנו". פרנסס וובר נפטרה מספר שנים אחריו, ב-24 בפברואר 2005, בגיל 87, ונקברה, כפי שהייתה רוצה, ממש לצידו.
התרעות פיקוד העורף