חברת הנפט הלאומית האיראנית, קבורה תחת חוב גדול מכלל התקציב הלאומי, החשבון שלה מגיע לשולחנות הציבור עם האינפלציה, כך ע"פ פרסום "איראן אינטרנשיונאל".
שלושה ימים לאחר מכן, עוזרו המשפטי של הנשיא ביטל את התפיסה, בטענה כי חובות חברת הנפט נמחקו במסגרת חוק התקציב של השנה וכי גבייתם הייתה בלתי חוקית.
גזר דין של 82 מיליארד דולר
אבל אותו חוק ששחרר את חשבונות חברת הנפט מהתפיסה מכיל גם את התמונה האמיתית של מצבה הפיננסי של החברה. חברת הנפט הלאומית אינה מפרסמת דוחות כספיים באופן קבוע, והדוח הציבורי האחרון שלה מתוארך לשנת 2018. הפערים בדוחות אלה מתמלאים במשפט אחד; משפט שהוארך בחוק התקציב מדי שנה מאז מרץ 2018.
משפט זה מופיע בסוף טבלת דרישות ההוצאות; טבלה שבה כל הנתונים כתובים בריאלים ובאחוזים, כאשר רק סעיף זה הוא במטבע חוץ. נוסח המשפט קובע כי פירעון של 55 מיליארד יורו, או כ-63 מיליארד דולר בקרן וריבית על מתקנים שחברת הנפט הלאומית חייבת לבנק המרכזי ולבנקים מסחריים עבור פרויקטים של נפט וגז, יידחה בשנה נוספת. משמעות ההקפאה זהה: החוב לא משולם ולא נמחל; הוא פשוט נדחה בשנה.
ב-9 באוגוסט, סגן מנהל ההשקעות של הקרן הלאומית לפיתוח הודיע על חלק נוסף מחובות חברת הנפט, באומרו כי הקרן הלוותה יותר מ-20 מיליארד דולר לפרויקטים של חברות נפט, וכ-17 מיליארד דולר מתוכם איחרו זה מכבר.
אם נחבר את הרכיבים שהממשלה עצמה הכריזה עליהם, דהיינו סעיף התקציב, חובות בקרנות וקנסות מס, סך החוב מגיע ל-82 מיליארד דולר; נתון שאף מסמך רשמי לא רשם.
מודל עסקי לעקיפת סנקציות
לחץ מקסימלי נמדד בדרך כלל חיצונית: על ידי חביות המנוטרות מהמפרץ הפרסי, על ידי יורד הריאל, ועל ידי הרשימה ההולכת וגדלה של אנשים וחברות שהוטלו עליהם סנקציות. לפי מדדים אלה, לחץ מקסימלי עבד. אבל מדד מדויק יותר הוא מצבה של החברה הנמצאת במרכז הסחר שהוטל עליה סנקציות; ולפי מדד זה, לחץ מקסימלי נראה יעיל הרבה יותר. הלחץ לא עצר את מכירות הנפט האיראני; אבל הוא שינה את תנאי העסק באופן כזה שדחף את החברה המייצרת אותו לפשיטת רגל.
מדיניות זו, לפי הסטנדרטים שלה, הייתה מוצלחת יחסית: הייצור, שירד מתחת ל-2 מיליון חביות ליום בשנת 2020, ולפי מוסדות אמריקאים, הגיע לנקודתו הנמוכה ביותר מזה ארבעה עשורים, חזר לכ-3.6 מיליון חביות עד קיץ 2024; שיא ששר הנפט התגאה בו.
בפועל, נפט איראני נמכר בהנחה של 12-15 אחוזים לבתי זיקוק סיניים קטנים, אשר קונים כמעט את כל היצוא האיראני. המטענים מועברים על ידי מכליות צי צללים עם מכשירי מעקב שקטים ומסווגים כמלזיים, כאשר מתווכים בכל שלב גובים את עמלתם.
חלק גדול ממחיר הנפט הזה מעולם לא הגיע לאיראן: כ-7 מיליארד דולר מהכנסות הנפט נעולים בחשבונות רופי בכלכותה, מיליארדי דולרים נותרו בבנקים סיניים, וכסף שהוקפא בדרום קוריאה הועבר בעסקת חילופי שבויים, אך לאחר חודשים שחלפו, שום דבר ממנו לא הגיע לקופת חברת הנפט.
חלק מהמשלוחים היו חסרי ערך למעשה והוחלפו תמורת פרויקטים של בנייה וחלקי רכב. בשרשרת זו, חברת הנפט הייתה תמיד החוליה האחרונה, והכנסותיה התפעוליות, המהוות על פי חוק 14.5 אחוזים מהכנסות הייצוא, הופחתו בכל הנחה ובכל מתווך.
החשבון שאנשים משלמים
הפער בין ההכנסה ממודל זה לבין עלות הייצור כוסה על ידי אשראי במטבע חוץ מהבנק המרכזי, מבנקים ממשלתיים ומקרן הפיתוח הלאומית, באישור הפרלמנט. מאז ינואר 2018, הממשלה ידעה בכתב שמחזור זה אינו מחזיר את עצמו; מרכז המחקר הפרלמנטרי כתב באותו תאריך כי חברת הנפט הלאומית, שבאותה עת היה לה חוב של 48.7 מיליארד דולר, אינה מסוגלת להחזיר את חובותיה. עם זאת, מדיניות הממשלה הרשמית נמשכה: אותו פרלמנט אישר הלוואה חדשה באותו תקציב, וכחודשיים לאחר מכן הוא חוקק את ההקפאה הראשונה.
על פי נתוני הממשלה, גידול החוב המשיך להיות מדווח במשך שנתיים, והגיע לכ-60 מיליארד דולר בסוף 2019 ולכ-70 מיליארד דולר בשנת 2020. אך מאז 2013, הממשלה הפסיקה לפרסם נתונים כוללים על חוב חברת הנפט. חוב התאגידים הגדול ביותר בהיסטוריה האיראנית הפך למעשה להערת שוליים חשבונאית; גזר דין שהוארך מדי שנה ולא לווה בנתונים במשך שש שנים. הנתון שהופיע לבסוף בחוק בפברואר האחרון מכסה רק את תביעות הבנקים ומוודא רק דבר אחד: בשנות השתיקה, חוב זה המשיך לגדול.
מד החוב של חברת הנפט עדיין עובד. שער החליפין הסטנדרטי עבור מט"ח מקרן הפיתוח לפרויקטים של נפט וגז הוא 3.5 אחוזים מחלק הקרן ו-2.5 אחוזים מחלק הבנק המבצע, שמסתכם ב-6 אחוזים.
הבנק המרכזי לא פרסם את שיעור הריבית החוזית שלו, אך הוא לא העניק הלוואות מתחת לשיעור הייחוס של הממשלה עצמה. בשיעור זה, הריבית השנתית על הר החוב הזה תהיה קרובה ל-5 מיליארד דולר. אבל גם אם נניח ריבית מינימלית של ארבעה אחוזים, לפחות 3 מיליארד דולר יתווספו לחוב של חברת הנפט מדי שנה; ריבית שלעולם לא תגבה.
כדי להבין את היקף הנתונים הללו, די לדעת שתרומת המט"ח הכוללת של המדינה לתרופות השנה היא 1.5 מיליארד דולר; וזה היה באביב, כאשר מחירי תרופות מסוימות זינקו בכמה מאות אחוזים, תרופות לסרטן ודיאליזה הפכו לנדירים, ופקידים ציטטו מחסור במט"ח כתירוץ.
ריבית של שנה אחת בלבד על חוב חברת הנפט שווה פי שלושה ממחיר התרופה של העם. אזרח שפיגר בתשלומי ההלוואה משלם את ריבית החוזה בתוספת קנס של שישה אחוזים; אבל הריבית על חוב חברת הנפט רק מצטברת שנה אחר שנה. עיכוב, בסופו של דבר, הוא הימור על בוא שנה טובה יותר; שנה עם עודף שיאפשר לפרוע חשבונות ישנים. הרפובליקה האסלאמית מבטיחה שנה טובה יותר כבר 47 שנים; שנה שטרם הגיעה.
ומכיוון שהלוואות אלו אינן נגבות ואינן מוכרזות כנשרף, הבנק המרכזי שומר אותן במאזנו כנכסים בריאים, עם אותה חשבונאות המציגה את הבנקים פושטי הרגל של איראן על פני השטח.
הכסף שנוצר כנגד הלוואות אלה נשאר בבסיס המוניטרי ומגיע לעם בצורת אינפלציה; מס שאף אחד לא הצביע עבורו ושגוזל את חלקו הגדול ביותר משולחנותיהם של בעלי הכנסה נמוכה. התיעוד בן חמש עשרה השנים מראה שחברת הנפט הלאומית לא הייתה מסוגלת לשלם אפילו בימים שבהם המצב היה פשוט "רע".
כעת, כשהשדות מופצצים והיצוא נצורים, החזר בלתי אפשרי בשום תרחיש. לחץ מקסימלי הכין את הבמה לקריסה הזו, אך הבחירות המכריעות נעשו בטהרן: להמשיך בייצור בכל מחיר, להסתיר את החשבון משנת 1400 ואילך, ולבסוף לשלם אותו באמצעות מכונת דפוס כסף.
החברה שסימלה בעבר את עושר הנפט של איראן לא הובסה על ידי יריבה ולא הופלה על ברכיה בשוק, אלא הוקרבה בשקט: קורבן לשאיפות שהביאו את הסנקציות על המדינה, וקורבן של מודל העסקים שנבנה כדי לעקוף אותן. והקבלה על הקרבה זו היא גזר דין שיתחדש מדי שנה עד להודעה חדשה.
התרעות פיקוד העורף