לדבריו, השקט היחסי בין אתונה לאנקרה לא נוצל לקידום דיון מהותי על המחלוקות ביניהן, אלא בעיקר לחיזוק היכולות של שתי המדינות – במידה מסוימת גם זו מול זו. בהיעדר התקדמות וללא מנגנון מוסדי קבוע לדיאלוג, החשדנות ההדדית רק הלכה והעמיקה.
ישראל נכנסת עמוק יותר למשוואה
במקביל, אנקרה עוקבת מקרוב גם אחר מעורבותה של החברה הצרפתית Meridiam בפרויקט Great Sea Interconnector, שאמור לחבר בין רשתות החשמל באזור. פיליס קושר בין ההתפתחויות בפרויקט לבין האצת תהליך קביעת הגבולות של שני הפארקים הימיים הלאומיים הראשונים של טורקיה. לדבריו, יהיה צורך לראות האם צרפת וטורקיה יגיעו להבנה כלשהי לפני חידוש הסקרים בקרקעית הים. מבחינת אנקרה, הוא מעריך, זה אינו זמן נוח לפתוח חזית נוספת, כאשר האזור ממילא עמוס בעימותים ומשברים.
במאמר מוצגות שתי דאגות נוספות מבחינת אתונה. הראשונה היא תגובתו האפשרית של טראמפ לתוצאות בחירות האמצע בארצות הברית בנובמבר והאפשרות שהמערכת הפוליטית האמריקאית תהפוך מקוטבת עוד יותר.
השנייה היא ישראל. לדברי פיליס, יוון השקיעה רבות ביחסים עם ישראל, אך כעת ישראל עצמה ניצבת בפני סכנה של משבר פוליטי פנימי, סובלת מבידוד בינלאומי משמעותי יותר ומשתמשת בחלק גדול מההון הדיפלומטי שלה לצרכיה שלה. לכן, גם אם ישראל ממשיכה לייחס חשיבות ליחסים עם יוון וקפריסין, הוא מעריך כי ייתכן שלא תוכל להעניק להן בעתיד את אותה רמת תמיכה שהעניקה בעבר.
ארדואן מחזיק ביתרון מול טראמפ
הוא מזכיר כדוגמה את המתיחות בין טורקיה לישראל, שבמסגרתה שגריר ארצות הברית באנקרה מתח בפומבי ביקורת על ישראל בטענה שהיא מחריפה את המתח מול הטורקים. מכאן, לדבריו, הופכת שאלת האחריות להסלמה לקריטית במיוחד. במקרה של משבר נוסף עם יוון, ארדואן עשוי להציג לטראמפ את הטענה שטורקיה נאלצה להגיב משום שמהלך יווני פגע בזכויות הריבוניות שלה כפי שהיא מפרשת אותן. פיליס טוען כי ליוון אין כיום מנגנוני השפעה דומים מול הבית הלבן.
"האיום על אירופה אינו מגיע רק מרוסיה"
למרות התמונה הפסימית, פיליס טוען כי ליוון עדיין יש אפשרות לפעול באופן מונע. לדבריו, הקלף האירופי נחלש, אך אתונה עדיין צריכה לפעול בתוך האיחוד האירופי ולנסות לגייס תמיכה לעמדה שלפיה האיומים על הביטחון האירופי אינם מגיעים רק מרוסיה. לטענתו, מאחר שטורקיה מערערת על ריבונות אירופית, גם האפשרות של סנקציות צריכה להישאר על השולחן. במקביל הוא קורא ליצירת מערכת יחסים מוסדית חדשה בין האיחוד האירופי לטורקיה, שאינה מבוססת רק על עסקאות נקודתיות.
במישור המעשי, פיליס מציע שיוון תרחיב את המים הטריטוריאליים שלה מדרום לכרתים ובאזור שבו נקבעו באופן חלקי המדף היבשתי והאזור הכלכלי הבלעדי מול מצרים. לדבריו, מהלך כזה עשוי להעלות את המחיר שטורקיה תשלם על פעולות עתידיות באזור. הוא קורא גם לחיזוק משמעותי של משמר החופים היווני, בטענה שתקריות בים מתרחשות כמעט מדי יום. לדבריו, יוון צריכה ליצור גבולות ימיים "בלתי חדירים", בדומה למודל שיושם בגבול היבשתי באזור אוורוס ב־2020.
לצד זאת הוא ממליץ לאתונה להגביר את הנוכחות שלה בבלקן, להעמיק את יחסיה עם העולם הערבי ועם הודו ולפתח שיתופי פעולה שיוכלו לשמש כמכפיל כוח. לפי פיליס, השורה התחתונה היא שהעימות היווני־טורקי אינו עוד תקופה חולפת של מתיחות. מבחינתו, יוון נדרשת להיערך למציאות אזורית חדשה שבה טורקיה פועלת בביטחון רב יותר, ישראל עשויה להיות פנויה פחות לסייע – וארדואן נהנה מערוץ השפעה ישיר במיוחד אל הבית הלבן.
התרעות פיקוד העורף