כבר יומיים שאני הולך לצידו של יחיאל צוברי בסמטאות הציוריות שמעל אגם קומו, והתחושה היא שאני צועד לצד ראש עיר לא רשמי. אנחנו נמצאים בלב מה שמכונה "משולש הזהב" – הנקודה שבה שלוש הערים המרכזיות ורנה, בלאג'ו ומנאג'ו פוגשות את ההתרחבות של האגם בצורת ה-Y ההפוכה. הנוף עוצר נשימה, אבל מה שמרתק אותי יותר מכל אבן עתיקה או השתקפות של הרים במים הוא האופן שבו האיטלקים מקבלים את יחיאל.
בכל כמה מטרים מישהו עוצר אותנו. חיבוק חם, טפיחה על השכם, חיוך רחב, שיחה קולחת באיטלקית עשירה ומלאת רגש. הם צוחקים איתו, רוקדים איתו במפגש מקרי, מזמינים אותו ליין מקומי. שאלתי אותו אם אלה מכרים רחוקים או קולגות, והוא ענה לי בפשטות: "אלה החברים שלי. ככה אני חי וככה אני עובד". ישבנו יחד לשולחן, חלקנו אוכל איטלקי פשוט ומשובח, ועצרנו לרגע את מכשיר ההקלטה רק כדי לנשום את השקט ואת החיבור האנושי הנדיר הזה.
אך מתחת לשלווה הפסטורלית הזו ולחום המקומי המציף, נחשפתי לדרמה מטלטלת שכמעט ולא תיאמן – סיפור על שנאה עיוורת שרדפה את יחיאל עד לכאן, ועל הדרך המפתיעה שבה בחר להתמודד איתה.
יחיאל אינו זר לאיטליה. הוא עשה כאן את התואר הראשון והשני שלו באדריכלות בפוליטכניקו המפורסם של מילאנו, השתלב במשרדים מובילים ורכש אזרחות איטלקית. הוא מכיר את התרבות, השפה והפילוסופיה המקומית לעומקן.
כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר, יחיאל, אשתו ושלושת ילדיהם היו בסיומו של טיול בניו זילנד, רגע לפני החזרה המתוכננת לארץ. המרחב האווירי נסגר, הבלבול היה מוחלט, והם נחתו זמנית באיטליה. החברים האיטלקים פתחו עבורם את הדלתות ואת הלבבות וסייעו להם להתמקם. אלא שברגע הראשון שבו נפתחה האפשרות – ארבעה ימים בלבד לאחר מכן – יחיאל ומשפחתו עלו על טיסה וחזרו ישר לישראל. בדיוק ההפך ממה שרבים היו מצפים ממי שמחזיק בדרכון ובבית באירופה.
אבל המלחמה והעוינות לא נשארו בגבולות המזרח התיכון. לאחרונה מצא את עצמו יחיאל במרכזה של מתקפה מתוזמרת, אלימה ומכוערת מצד קבוצות פרו-פלסטיניות באיטליה. זה החל בכתבה על היבטים סביבתיים של הפרויקט שלו בעיתון המוביל "קוריירה דלה סרה", אך התגלגל במהירות לקמפיין אישי וארסי נגדו בגלל זהותו הישראלית והיהודית: פליירים, סרטוני רשת, הודעות נאצה והפגנות שהגיעו עד ללב האזור הפסטורלי הזה.
שלוש כתבות עוקבות פורסמו בעיתונות האיטלקית. ראש העיר המקומי ותושבים רבים התייצבו לצידו בגלוי, נדהמים מן העובדה שאדם מוחרם ומותקף רק בשל לאומו, בניגוד מוחלט לחוק ולרוח האיטלקית.
הווידוי האישי והסוד שנשמר מהאם
כששאלתי את יחיאל איך מרגישים כשמול כל הטוב והחברות שהוא משקיע באיטליה מגיעה שנאה כזאת, ראיתי בעיניו את הפגיעות לצד העוצמה. הוא שיתף אותי ברגע אינטימי ומצמרר: "זה מפחיד. הגופים האלה מסוכנים והם מתירים את דמי. עד הרגע שבו הכתבה הזו תתפרסם, אמא שלי בכלל לא ידעה מזה. היא לא יודעת מה אני עובר כאן. שמרתי את זה ממנה כדי להגן עליה מדאגה. עכשיו, כשאני מרגיש חזק ובטוח בדרך שלי, הגיע הזמן לספר".
הרצף הירושלמי: להפיח חיים בכפר העתיק
העשייה הזו מתגלמת בפרויקט הייחודי שיחיאל מקים בימים אלה יחד עם שותפו – מי שהיה בעבר המרצה והבוס שלו באוניברסיטה, אדריכל איטלקי מוערך. הפרויקט ממוקם בבולונינה, תת-כפר עתיק בתוך המועצה פרלדו, דקות ספורות ממי האגם.
"באדריכלות יש את הרצף האתונאי, הרציונליסטי, שמתחיל מהצורה ההנדסית", הוא מסביר. "ויש את הרצף הירושלמי, הרגשי, שמתחיל מהאדם ומהחוויה. אני לא שואל כמה מטרים מרובעים אני יכול למכור, אלא מה הכפר הזה צריך כדי לחיות מחדש. הכפרים האלה שקטים מדי. החלום שלי הוא לשמוע שוב צחוק וקולות של ילדים משחקים בפיאצה המרכזית; להביא תיירים שירכשו גבינות ויין ישירות מהמקומיים; לאפשר חתונות מכל העולם, מכל הדתות ומכל המגדרים בכנסייה ובבניין העירייה של פרלדו. להפוך את הפרויקט ללב ששואב ומזרים דם חדש למקום".
יוצר-יזם: לקרוא לאיטליה לחזור לעצמה
יחיאל מגדיר את עצמו "יוצר-יזם" – מושג שמחזיר את האדריכל למעמדו מתקופת הרנסנס, שבה אנשי הרוח היו גם אנשי מעשה, אמנים, פילוסופים ומחברים בין עולמות. הוא אינו משווק את הפרויקטים שלו בשיטות מסורתיות ואגרסיביות, אלא באמצעות יצירת קשרים אנושיים אמיתיים, שיתוף בתחביבים ובאהבה לאוכל, לטבע ולאדריכלות.
לקראת סיום הסיור שלנו, כשהשמש החלה לשקוע מאחורי הפסגות של קומו וצבעה את המים בזהב עמוק, יחיאל סיכם את התפיסה שמניעה אותו:"התרבות המערבית כולה עומדת על שתי רגליים היסטוריות – אתונה וירושלים, רומא וירושלים. גדולי ההומניסטים של הרנסנס, כמו פיקו דלה מירנדולה, למדו עברית כדי להבין את הכתובים היהודיים ושילבו את הרגש הירושלמי עם ההיגיון המערבי. אי אפשר לכרות רגל אחת ולצפות שהתרבות תעמוד. המסר שלי לאיטלקים ולישראלים הוא להאמין בעצמם, לא לוותר על הזהות שלהם ולא לפחד. אנחנו לא צריכים להילחם בחושך – התפקיד שלנו הוא פשוט להדליק עוד ועוד אור".
התרעות פיקוד העורף