במכתב פומבי מיוחד, שהופץ ב-1 בספטמבר – התאריך המציין את פרוץ מלחמת העולם השנייה – פונה לייפציגר לסטודנטים החוזרים לאוניברסיטאות במציאות שבה זהותם הפכה למוקד של חיכוך והדרה:
"אנא זכרו: אתם לא אחראים לשנאה שמופנית כלפיכם. אתם לא צריכים להסתיר את מי שאתם כדי לזכות בזכות להשתייך. לעולם אל תאפשרו למי ששונא אתכם להגדיר אתכם".
"מולדת יהודית אינה רעיון מופשט"
לצד זאת, הוא מקפיד לחדד את הגבול שבין חופש הביטוי לגזענות בוטה: "ביקורת על כל ממשלה, כולל זו של ישראל, היא לגיטימית. הטרדה או הדרה של סטודנטים יהודים, חגיגת אלימות נגד יהודים או דרישה מהם להתנער מחלק מזהותם – אינן ביקורת. זוהי אפליה".
הוא מוסיף ומדגיש את חשיבות הקשר למדינת ישראל: "איש אינו רשאי לדרוש מכם להתכחש להיסטוריה היהודית, להתנער מהעם היהודי או לוותר על הקשר שלכם לישראל. עבור אלה מאיתנו שחיו בזמנים שבהם ליהודים לא היה מקום בטוח לפנות אליו, מולדת יהודית אינה רעיון מופשט – היא המענה לחוסר האונים היהודי".
קריאה לאחדות, בריתות ולימוד
חרדתו של לייפציגר למתרחש כיום אינה תיאורטית בלבד; מעבר לזיכרונות העבר, היא מוזנת גם מתקריות אנטישמיות עכשוויות, בהן תלישת מזוזות מדירותיהם של שורדי שואה וקשישים יהודים בבניין מגוריו בטורונטו.
במכתבו הוא קורא לסטודנטים שלא לפעול בבדידות: "היו אמיצים, אך אל תעמדו לבד. מצאו זה את זה ותמכו בחברים שמפחדים או חשים מבודדים. בנו בריתות, והתייצבו נגד גזענות, נגד שנאה המופנית כלפי מיעוטים אחרים ונגד כל צורה של דה-הומניזציה ואפליה. במקביל, למדו בשקדנות את ההיסטוריה היהודית, כדי שתוכלו לעמוד מול השקרים והתעמולה המופצים נגד העם היהודי ומדינת ישראל".
לייפציגר אף מקשר בין חובתם המוסרית של הצעירים בקמפוסים לבין מקביליהם המשרתים בישראל: "איננו מבקשים מכם לסכן את חייכם כפי שעשו צעירים יהודים שנלחמו בגטו ורשה ובאירופה הכבושה. אך זכרו שישנם בני גילכם המסכנים את חייהם מדי יום במדינת ישראל כדי להגן על המדינה ועל עתיד העם היהודי".
את פנייתו חותם שורד השואה במסר אופטימי ומחייב: "עתיד החיים היהודיים עובר כעת לידיכם. שאו אותו ללא התנצלות, בחמלה ובעוצמה. אתם שייכים לעם ששרד גלות, רדיפות וניסיונות השמדה, ועדיין ממשיך ללמוד, לחגוג, לאהוב ולקוות. האנטישמיות עתיקה – אך העתיד שלכם איננו כזה".
התרעות פיקוד העורף