אחד הקולות הבולטים במחנה הפרו-ארדואני בטורקיה מציג חזון שאפתני במיוחד לעתידה של המדינה: חזרה ל"תודעה אימפריאלית", הקמת ציר כוח עולמי עצמאי בין המזרח למערב – ואף סילוקה של הודו מארגון שנגחאי לטובת חברות מלאה של טורקיה. במקביל הוא חוזה כי עימות עתידי בין המזרח למערב הוא "בלתי נמנע".
בטור שפרסם מציג קרגול תפיסה שלפיה העולם החד-קוטבי בהובלת ארצות הברית כבר הסתיים, המערב נמצא בנסיגה ואילו המזרח מתחזק. בתוך השינוי הזה, לטענתו, טורקיה הפכה לשחקנית שכמעט אי אפשר לעקוף – מדינה שמסוגלת לדבר במקביל עם נאט"ו, רוסיה, סין, מדינות המזרח התיכון, אפריקה והעולם המוסלמי.
לדבריו, טורקיה כבר אינה מסתפקת בתפקיד של "מדינת חזית" של נאט"ו או שותפה זוטרה במערכת האמריקאית, אלא "החלה לבנות את המשחק שלה". הוא מתאר את השינוי הזה כתהליך שבו המעצמות ניסו תחילה לבלום את אנקרה – וכאשר נכשלו, עברו לדבריו לניסיון למשוך אותה לצד שלהן.
"לא בוחרים מחנה"
בלב תפיסתו של קרגול עומדת מה שהוא מתאר כעצמאות אסטרטגית טורקית. לשיטתו, חברותה של טורקיה בנאט"ו אינה מחייבת אותה להתרחק מרוסיה, מסין או ממדינות אסיה, ובאותה מידה ההתקרבות למזרח אינה מחייבת נטישה של המערב. במילים אחרות, אנקרה מבקשת להישאר בתוך מערכת הביטחון המערבית, אך במקביל לבנות לעצמה מערכות יחסים ושותפויות עצמאיות.
קרגול אף מציב קו אדום ברור בנוגע לרוסיה: טורקיה יכולה לדבריו לתרום לביטחון אירופה, אך אינה אמורה להפוך לכוח שנשלח להילחם ברוסים בשם המערב. "התקופה שבה אירופה חיה ברווחה וטורקיה רצה לחזיתות – הסתיימה", כתב. מבחינתו, המשמעות היא נאט"ו – אבל לא בכל מחיר ולא ללא תנאים.
מכאן מגיע קרגול לטענה הגדולה שלו: טורקיה אינה צריכה לבחור בין מזרח למערב, אלא לפעול ליצירת קוטב גיאופוליטי שלישי שבו היא עצמה ממלאת תפקיד מרכזי. לפי החזון שהוא מציג, אותו מרחב עשוי להשתרע מצפון ומרכז אפריקה, דרך המזרח התיכון ומרכז אסיה ועד דרום-מזרח אסיה והאוקיינוס השקט.
"הודו היא בובה של ישראל"
החלק החריג ביותר בטור מופנה דווקא להודו. קרגול מציע להוציא את ניו דלהי מארגון שנגחאי לשיתוף פעולה – ולהכניס במקומה את טורקיה כחברה מלאה. הוא אף מכנה את הודו "בובה בידיה של ישראל", וטוען כי היא עלולה לערער את הארגון. מדובר כאמור בעמדתו האישית של קרגול, ולא ביוזמה רשמית של טורקיה או של ארגון שנגחאי.
"הוצאת הודו והצטרפותה המלאה של טורקיה היא הסוגיה שהציר המזרחי צריך לבחון בתשומת הלב הרבה ביותר", כתב. המתקפה על הודו מעניינת גם על רקע מבנה הבריתות המתהווה באזור: הודו הידקה בשנים האחרונות את קשריה עם ישראל ויוון, בעוד טורקיה מטפחת קשר צבאי ואסטרטגי עמוק עם פקיסטן. כך, בלי שמדובר בבריתות צבאיות רשמיות מתחרות, הולכים ומתגבשים שני צירי אינטרסים שונים.
קרגול ממשיך גם לתחזית דרמטית במיוחד לגבי הסדר העולמי. לדבריו, עימות עתידי בין המזרח למערב הוא "בלתי נמנע", משום שהכוח העולמי לא יחולק מחדש בדרך שקטה ושוויונית. דווקא משום כך, לטענתו, המטרה של טורקיה צריכה להיות כפולה: מצד אחד להרחיק את עצמה ואת סביבתה מאותו עימות עתידי, ומצד שני להפוך את המרחב שסביבה למרכז כוח עולמי עצמאי.
"חזרת התודעה האימפריאלית"
לקראת סוף הטור עובר קרגול לשפה מפורשת עוד יותר. הוא מדבר על "רפלקסים אימפריאליים" וטוען שמעצמות אינן חושבות כמו מדינות לאום רגילות, אלא במונחים של מרחבי השפעה רחבים. אחרי שהוא מציג את ארצות הברית, רוסיה, סין ובריטניה כדוגמאות למדינות שפועלות כך, הוא מציב גם את טורקיה באותה קטגוריה. לדבריו, אחרי מאה שנה המדינה "חוזרת לבמה ההיסטורית כמעצמה גדולה". קרגול מסכם את הרעיון במשפט חד במיוחד: "אנחנו קוראים לזה חזרת התודעה האימפריאלית".
מאחורי השפה הבומבסטית מסתתרת תפיסה רחבה יותר שנוכחת בחלקים מהמחנה הפרו-ממשלתי בטורקיה: אנקרה אינה רוצה עוד להיתפס רק כחברה חשובה בנאט"ו או כמעצמה אזורית. השאיפה שמציג קרגול היא לטורקיה שתישאר קשורה למערב, תעבוד עם רוסיה וסין, תרחיב את השפעתה בעולם המוסלמי ובאפריקה – ובמקביל תקים מרחב כוח עצמאי שסובב אותה.
במובן הזה, הדרישה שלו "להוציא את הודו ולהכניס את טורקיה" היא רק הביטוי הקיצוני ביותר לרעיון גדול בהרבה: טורקיה שאינה מבקשת עוד רק למצוא את מקומה בסדר העולמי הקיים – אלא להיות אחת המדינות שיעצבו את הסדר הבא.
התרעות פיקוד העורף