יהודיה, פעילה וגאה – אך עדיין קול של אמא שמפחדת על ילדיה: מילאנו דרך עיניה של דליה גובאי

בפגישה שהתקיימה איתה  לכתב הזו ביחד עם האדריכל הישראלי האיטלקי יחיאל צוברי היא מסבירה. "אני אמא, אני איטלקייה, ואני יהודייה", היא אומרת בגילוי לב. "אני שואלת את עצמי – למה הילדים שלנו צריכים ללכת כל יום לבית הספר בליווי משטרתי כבד? יש לי הרבה חברים שאינם יהודים, וכשאני מספרת להם שיש אצלנו שמירה ואבטחה סביב השעון, זה נשמע להם לא נתפס. גם בבית הכנסת, אחרי התפילה, אי אפשר לעמוד בחוץ ולהגיד בנחת 'שבת שלום' או 'חג שמח' – השוטרים דוחקים בנו מיד: 'קדימה, תתפזרו, לכו'. אנחנו לא רוצים לחיות ככה לנצח, אבל אי אפשר בלי אבטחה".

החרדה האישית של אמא

הפחד הזה אינו תיאורטי. גובאי חוותה אותו על בשרה לאחרונה, כאשר בנה היה מעורב בתקרית אנטישמית במהלך מחנה קיץ של 'בני עקיבא' בבולגריה. "בהתחלה לא הבנתי בדיוק מה קורה. הבן שלי ניסה להרגיע אותי, אבל כשהבנתי את התמונה המלאה הלב שלי פשוט נשבר. הגענו למצב שבו אנחנו מפחדים לשלוח את הילדים שלנו לפעילויות נוער יהודיות בעולם? זה דבר שאי אפשר לקבל".

הדילמה חודרת עמוק גם לתוך חיי היומיום והבית. לגובאי בת בת 18, ציונית נלהבת, שנמצאת בשנת לימודיה האחרונה לפני האקדמיה. "היא באה אליי בוכייה ואמרה לי: 'אמא, אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת להישאר כאן, אבל אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי הולכת לאוניברסיטה ומסתירה את העובדה שאני יהודייה. ומצד שני, אם אגיד שאני יהודייה – מה יקרה לי?' לראות ילדה צעירה שמתמודדת עם דילמה כזאת, שצריכה לבחור בין זהותה לבין ביטחונה האישי – זה שובר לב".

למרות החרדות, גובאי עצמה מסרבת להרכין ראש. "יש לי מגן דוד על האצבע ועל הצוואר. אמא שלי מתחננת: 'בבקשה, אל תלכי ככה ברחוב, זה מסוכן'. אבל אני לא מוכנה להוריד אותו. לילדים שלי אני כן אומרת להיזהר – לא להסתובב עם כיפה גלויה או ציציות ברחוב, לשים כובע. כהורים, אנחנו חיים תחת ענן מתמיד של דאגה".

הקהילה היהודית בחזית: בתי ספר, רחובות וההפגנות

אחד הרגעים המטלטלים ביותר עבורה התרחש ב-25 באפריל, יום השחרור של איטליה מהנאציזם והפשיזם. "היינו שם כדי לצעוד עם שלטי ה'בריגדה היהודית' (Brigata Ebraica), אלה שלחמו ושפכו את דמם למען שחרור איטליה. ואז המפגינים פשוט צעקו עלינו: 'עופו מפה, אנחנו לא רוצים יהודים כאן'. עמדתי שם בהלם מוחלט. נולדתי במילאנו, זו העיר שלי. המשטרה באה ואמרה לנו לעזוב מחשש לביטחוננו. הרגשתי כאילו חזרנו לשנות ה-30".

מלחמה על שתי חזיתות

לקראת חגי תשרי הממשמשים ובאים, רמת הכוננות עולה מדרגה. הקהילה מתאמת מעגלי אבטחה גלויים וסמויים עם המשטרה המקומית. אך למרות הדאגה הכבדה, גובאי מבהירה שיהודי מילאנו לא יסתגרו בבתיהם.

"אנחנו לא נפחד ולא נישאר בבית. נלך לבתי הכנסת, נחגוג בגאווה ונתכנס יחד. חשוב לי מאוד שהציבור בישראל יידע: גם אנחנו מנהלים כאן סוג של מלחמה. נכון, זו לא אותה מלחמה ואנשים לא נהרגים כאן כמו בישראל, אבל אנחנו נאבקים יום-יום על הזהות שלנו, על זכותנו לתמוך בישראל ועל עתיד ילדינו. מאז ה-7 באוקטובר הייתי בישראל כבר 11 פעמים. הקשר שלנו למדינה הוא בנשמה, ולמרות המחירים החברתיים והפחדים שמלווים אותנו כאמהות וכמנהיגים – אנחנו לא נוותר".