המציאות הזו, מסביר קואומו, גורמת ליהודים רבים בניו יורק לתהות האם הם עדיין בטוחים בעיר שהם עצמם עזרו לבנות. עם זאת, לטענתו, הבעיה אינה רק עצם קיומה של האנטישמיות, אלא הנכונות ההולכת וגוברת למצוא לה צידוקים והסברים. האנטישמיות הפכה לכלי משחק פוליטי, כזה שניתן להעניק לו הקשר, לעשות לו רציונליזציה או לגנות אותו באופן סלקטיבי בהתאם לאידיאולוגיה ולשיוך מפלגתי.
קואומו מבהיר כי ביקורת על ממשלת ישראל אינה בהכרח אנטישמית, אך כאשר מאשימים יהודים באופן קולקטיבי בפעולות שמבצעת ממשלה במרחק של אלפי קילומטרים, לא מדובר בביקורת לגיטימית אלא באנטישמיות טהורה. הוא קורא למנהיגות אמיתית, כזו שאינה חוששת לומר את האמת גם כשהיא קשה מבחינה פוליטית.
בהמשך מתייחס קואומו גם לאיום הטרור הכללי ולחוסר היציבות במזרח התיכון, ומזכיר כי בחודש מרץ האחרון הואשמו שני תומכי דאעש בניסיון לפוצץ מטעני חבלה במהלך הפגנות מחוץ למעון ראש העיר. משטרת ניו יורק הגבירה את האבטחה סביב יום השנה ל-11 בספטמבר והחגים היהודיים, אך קואומו מדגיש כי אסור לפחד לדבר על המציאות מתוך חשש מתגובת נגד פוליטית.
את דבריו הוא מסכם באזהרה נוקבת: האנטישמיות מעולם לא מוגרה לחלוטין. היא מתנהגת כמו נגיף בגוף הציבורי, כזה שיכול להיות רדום, אך חוזר להכות ברגע שמערכות ההגנה של החברה נחלשות. הלקח מהשואה ומפיגועי הטרור, לדבריו, אינו רק להתאבל על המתים או לחיות בפחד, אלא להישאר דרוכים, לזהות את תמרורי האזהרה ולסרב להישאר אדישים אליהם.
התרעות פיקוד העורף